משנה
משנתנו מבארת את דרגות היוחסין השונות שקיימים בישראל, ומפרטת את היתרי ואיסורי הנישואין שביניהם: עֲשָׂרָה יוֹחָסִין עָלוּ מִבָּבֶל, כלומר, כשעלה עזרא הסופר מבבל לבנות את בית המקדש השני, העלה עימו את כל הפסולים, והשאיר בבבל רק כהנים לויים וישראלים מיוחסים [כיון שבבבל אין בית דין קבוע, וחשש שיתערבו הפסולים בכשרים], ואלו הם, כַּהֲנֵי, לְוִיֵּי, יִשְׂרְאֵלֵי – כהנים, לויים וישראלים, חֲלָלֵי – חללים, והם כהנים שנולדו מנשים הפסולות לכהונה, כגון גרושה שנישאת לכהן, והם מחוללים מקדושת כהונה, גֵּירֵי – גרי צדק, חֲרוּרֵי – עבדים כנעניים ששוחררו, מַמְזֵרֵי – ממזרים, והם הנולדים מביאה האסורה באיסור כרת, נְתִינֵי – נתינים, והם הגבעונים שקיבלם יהושע בן נון, ונאסרו לבא בקהל, שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי – הם אותם שאין ייחוסם ברור וידוע, ובמשנה הבאה יבואר גידרם המדויק.
עתה מבארת המשנה את דיני הנישואין בין הייחוסים השונים: כַּהֲנֵי לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי, מֻתָּרִין לָבוֹא זֶה בָזֶה. לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי חֲלָלֵי גֵּרֵי וחֲרוּרֵי – לויים, ישראלים, חללים, גרי צדק ועבדים משוחררים, מֻתָּרִין לָבוֹא זֶה בָּזֶה, אך הכהנים אינם מותרים אלא בלויים וישראלים. גֵרֵי, חֲרוּרֵי, מַמְזֵרֵי, נְתִינֵי, שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי, כל אלו מֻתָרִין לָבוֹא זֶה בָזֶה, אך הלויים והישראלים מותרים רק בגרים ועבדים משוחררים, ואסורים בשאר.
גמרא
אגב האמור במשנה, בענין דרגות היוחסין השונות הקיימות בישראל, מביאה הגמרא מימרא בענין חשיבות הייחוס: אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַב, כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ – אשה פסולה, האסורה לו, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעִיד עַל הַשְּׁבָטִים שהם משלו, אֵין מֵעִיד עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קכב ד) 'שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי יָהּ, עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל'. אָמַר רַב חָמָא בַּר חֲנִינָא, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, אֵין מַשְׁרֶה אוֹתָהּ אֶלָּא עַל מִשְׁפָּחוֹת מְיוּחָסוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ל כה) 'בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' אֶהְיֶה לֵאלֹהִים לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל', והיינו משפחות שהם ישראלים גמורים, ולא אותם שהתערבו בהם פסולים.
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מַמְזֵרִים וּנְתִינִין, עתידים להיות טְהוֹרִים לְעָתִיד לָבֹא, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, גֵּר נוֹשֵׂא מַמְזֶרֶת, כיון שנאמר באיסור ממזר (דברים כג ג) 'לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה", וגרים אינם מכונים 'קהל', וְהַוָּלָד מַמְזֵר, כיון שנאמר באותו פסוק 'גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה", ומלשון 'לו' דרשו חז"ל שהולכים אחר פסולו [והוא הדין בישראל הנושא ממזרת, שהולד ממזר], דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, גֵּר לֹא יִשָּׂא מַמְזֶרֶת, כיון שהוא סובר שגם גרים מכונים 'קהל', והרי הם בכלל איסור זה של נשיאת ממזרת, אֶחָד גֵּר, וְאֶחָד עֶבֶד כנעני מְשֻׁחְרָר, שגם דינו כגר, שניהם אסורים בממזרת. וְחָלָל מֻתָּר בְּכֹהֶנֶת, כלומר, אף על פי שאסור לכהן לישא חללה, מותר לכהנת להנשא לחלל, כיון שסובר הוא שלא הוזהרו נשים כשרות להנשא לפסולים ['חלל' הוא בנו של כהן שנולד בעבירה, וכגון שנשא כהן גרושה ונולד להם בן, אותו בן הוא 'חלל', שהתחלל מקדושת הכהונה].
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא שגֵּר מֻתָּר בְּכֹהֶנֶת, וּמֻתָּר בְּמַמְזֶרֶת. והטעם לכך, מֻתָּר בְּכֹהֶנֶת, כיון שלֹא הֻזְהֲרוּ כְּשֵׁרוֹת לִינָּשֵׂא לִפְסוּלִין. וּמֻתָּר בְּמַמְזֶרֶת, כְּרַבִּי יוֹסֵי, שהגרים אינם בכלל 'קהל', ולא נאסרו בממזרת.
