הגמרא ממשיכה לדון בענין נאמנות על ייחוסו של קטן: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נֶאֱמֶנֶת חַיָּה [-מיילדת] לוֹמַר על קטן שנולד, זֶה כֹּהֵן, וְזֶה לֵוִי, וכן נאמנת היא לפוסלם באומרה זֶה נָתִין, וְזֶה מַמְזֵר. מוסיפה הברייתא ואומרת, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שנאמנת היא לייחסו ולהכשירו, באופן שֶׁלֹּא קָרָא עָלָיו עַרְעָר – שלא יצא ערור על ייחוסו, אֲפִלּוּ חַד – ואפילו עד אחד לא ערער על ייחוסו, אֲבָל אם קָרָא עָלָיו עַרְעָר, אֲפִלּוּ חַד – ואפילו עד אחד שהעיד כן, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת להכשירו. וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין עַרְעָר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, כלומר, אין ערעור פוסל אלא אם כן יש שני עדים שהעידו על פסולו, אך עד אחד אינו נאמן לערער, הָנֵי מִילֵּי – דין זה הוא רק הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ חֲזָקָה דְּכַשְׁרוּת – באופן שיש לאותו אדם שערערו עליו חזקת כשרות, ואין עד אחד יכול להוציאו מחזקת כשרותו, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵית לֵיהּ חֲזָקָה דְּכַשְׁרוּת – אבל באופן שעדיין לא הוחזק בכשרות, וכגון בנידון שבברייתא זו, שמדובר בקטן שנולד ועדיין לא הוחזק ככשר, חַד נַמִּי נֶאֱמָן – גם עד אחד נאמן לפוסלו, ואין המיילדת נאמנת להכשירו נגד עדותו של העד.
ברייתא נוספת בענין דומה: שני בני אדם המתווכחים ביניהם על חפץ מסוים, מי קנאו מיד המוכר, נֶאֱמָן בַּעַל הַמִּקָּח – המוכר, לוֹמַר, לְזֶה מָכַרְתִּי, וּלְזֶה לֹא מָכַרְתִּי, ונותנים את החפץ לאותו אדם שהמוכר מעיד שמכרו לו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁמִּקָּחוֹ בְּיָדוֹ – כשהחפץ עצמו, שעליו הנידון, נמצא ביד המוכר עדיין, אֲבָל אם אֵין מִקָּחוֹ בְּיָדוֹ, שכבר נמצא הוא ביד אחד מהם, וחבירו בא להוציא מידו בטענה שהוא זה שקנאו, אֵינוֹ נֶאֱמָן. תמהה הגמרא, וְנֶחֱזֵי זוּזֵי מִמַּאן נָקַט – הרי ניתן לראות ממי נטל המוכר כסף בתמורה למקח, והוא זה שקנאו. ומתרצת, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה הברייתא להשמיענו דין זה אלא באופן דְּנָקַט מִתַּרְוַיְיהוּ – שנטל המוכר ממון משניהם, וְאָמַר – ואומר עתה המוכר, חַד מִדַּעְתָּאי – אחד מהם נתן לי את הממון מרצוני, התכוונתי למכור לו את החפץ, וְחַד – ואילו חבירו, בְּעַל כָּרְחָאי – נתן לי את הממון בעל כרחי, שלא ברצוני, וכל זמן שהמקח בידו, נאמן הוא לומר ממי קיבל את הכסף מרצונו, ואנו מחזיקים את החפץ ביד אותו אדם.
דין נוסף בענין דומה: אם באו שני אנשים לדין תורה, ולאחר שנפסק הדין טוען כל אחד מהם שהוא זה שיצא זכאי בדינו, נֶאֱמָן הדַּיָּן לוֹמַר, לְזֶה זִכִּיתִי, וּלְזֶה חִיַּבְתִּי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁבַּעֲלֵי דִּינִין עדיין עוֹמְדִין לְפָנָיו, אֲבָל אם אֵין בַּעֲלֵי דִּינִין עוֹמְדִים לְפָנָיו, שכבר יצאו מבית הדין, אֵינוֹ נֶאֱמָן, כיון שלאחר שיצאו מלפניו שוב אין מוטל עליו לזכור את הדבר, ויתכן שמתוך כך טועה הוא ואינו זוכר את מי זיכה. תמהה הגמרא, מדוע יש צורך בנאמנותו של הדיין, וְלֶחֱזֵי זַכְוָותָא מַאן נָקֵיט לְהוּ – והרי ניתן לראות מי מהם מחזיק בפסק הדין המזכה אותו. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה הברייתא להשמיענו דין זה, אלא באופן דִקְרִיעָן זַכְוָותָא – שנקרע השטר שבו נכתב פסק הדין, ועתה טוען כל אחד מהם שהוא היה הזכאי בדין. ממשיכה הגמרא ומקשה, מדוע יש צורך ב'נאמנות' של הדיין, וכן מדוע לאחר שיצאו מלפניו אינו יכול לומר מי הוא הזכאי, וְנֶהְדַּר וּנְדַיְּינִינְהוּ – יחזור הדיין הזה או דיין אחר וידונו את הדין, ויפסקו מחדש את אותו הדין לפי ההלכה, ונדע מי הוא הזכאי ומי הוא החייב. מתרצת הגמרא, ברייתא זו עוסקת בדין התלוי בְּשׁוּדָא דְדַיָּינֵי – באומדן דעת הדיינים, ולא שייכת בו הלכה פסוקה, וכגון אדם המצווה שלאחר מותו יתנו את נכסיו לאדם ששמו טוביה, ובאו שני בני אדם ששמם כך, שהדין הוא שיאמוד הדיין את דעתו של המת, למי מהם התכוון, ויתכן שבתחילה היה אומדן דעתו שהתכוון לאחד, ועתה, כשיחזור הוא או אחר וידונו, יאמדו בדעתם שהתכוון לשני, ולכן יש צורך בנאמנותו של הדיין שיאמר למי זיכה ולמי חייב.
