כפי שהתבאר, פסול של חללה נוצר רק מאיסורי כהונה, ולא מאיסורים השייכים בכל ישראל. הגמרא מבארת עתה מהו המקור לדין זה: אָמַר רָבָא, מְנָא הָא מִילְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנָן – מנין נלמד דין זה שאמרו חכמים, שאֵין חֲלָלָה אֶלָּא מֵאִסּוּר כְּהֻנָּה, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, נאמר בפסוק לגבי כהן גדול (ויקרא כא יד) 'אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה', ולכאורה קשה, לֹא יֹאמַר הכתוב איסור גְּרוּשָׁה בְּכֹהֵן גָּדוֹל, וְתֵּיתֵי – ונלמד איסור זה בְּקַל וָחֹמֶר מִכֹּהֵן הֶדְיוֹט, וַאֲנָא אָמֵינָא – וכך נאמר בלימוד קל וחומר זה, הַשְׁתָּא – עתה, וּמַה לְּכֹהֵן הֶדְיוֹט אֲסוּרָה הגרושה, לְכֹהֵן גָּדוֹל מִיבַּעְיָא – וכי יש צורך להשמיענו שאסורה היא לכהן גדול, והרי משעה שהיה כהן הדיוט כבר נאסרה עליו גרושה, ובודאי לא הותרה לו כשנעשה כהן גדול, ואם כן לָמָּה נֶאֶמְרָה גרושה בכהן גדול, אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כְּשֵׁם שֶׁחֲלוּקָה היא הגְּרוּשָׁה, מִזּוֹנָה וַחֲלָלָה, בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט, כלומר, שחילקה התורה את הגרושה, מהחללה והזונה לגבי איסוריהן על כהן הדיוט, שנאמר (ויקרא כא ז) 'אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ', ובכך לימדה התורה שאם בא על אשה אחת שהיא זונה חללה וגרושה, לוקה שלש [אף שחילק הפסוק רק את הגרושה, ואילו החללה והזונה נכתבו יחד, מכל מקום מכך שחילקה התורה את הגרושה יש ללמוד שגם הזונה והחללה מחולקות לאיסורים שונים], כָּךָ אַלְמָנָה חֲלוּקָה מִגְּרוּשָׁה וַחֲלָלָה זוֹנָה בְּכֹהֵן גָּדוֹל, שאם בא הכהן הגדול על אשה שהיא אלמנה, גרושה, חללה וזונה, לוקה ארבע. ממשיכה הברייתא ודורשת, מדוע הוצרכה התורה לכתוב לגבי כהן גדול איסור חֲלָלָה, והרי כבר נאמר איסור זה בכהן הדיוט, אלא בא הכתוב ללמד שאֵין חֲלָלָה אֶלָּא מֵאִסּוּר כְּהֻנָּה. ולמה נאמרה זוֹנָה בכהן גדול, אלא כדי ללמד, נֶאֱמַר כָּאן, בכהן גדול, איסור זוֹנָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן, בכהן הדיוט, איסור זוֹנָה, מַה כָּאן עוֹשֶׂה זַרְעוֹ חוּלִּין, שהרי נאמר בסיום איסורים אלו (ויקרא כא טו) 'וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ', אַף לְהַלָּן, בכהן הדיוט, אם בא על אחת מהנשים האסורות עליו באיסור כהונה, עוֹשֶׂה הוא את זַרְעוֹ חוּלִּין.
אָמַר רַב אַשִּׁי, הִלְכָּךְ – כיון שהתבאר שאין חללה אלא מאיסורי כהונה, כֹּהֵן הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה, שהיא אסורה עליו רק באיסור הכללי הנוהג בכל ישראל, עֲשָׂאָהּ זוֹנָה, כדין כל אשה שנבעלה למי שאסור עליה, שנעשית זונה ואסורה על כל כהן, ואם חָזַר וּבָא עָלֶיהָ, הרי מלבד האיסור הכללי שיש בה בהיותה אחותו, הרי היא אסורה עליו גם באיסור כהונה, מדין זונה, וכיון שכך, עֲשָׂאָהּ חֲלָלָה, שהרי זו ביאה שיש בה גם איסור מיוחד לכהנים.
משנה
כפי שהתבאר במשנה הקודמת, לדעת רבי יהודה בתו של גר פסולה לכהונה, משנתנו מביאה עתה את דעת החולק: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא גִיּוֹרֶת, בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה [ובזה אף רבי יהודה מודה], וְכן גֵר שֶׁנָּשָׂא בַת יִשְׂרָאֵל, בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה [ושלא כרבי יהודה הסובר במשנה לעיל שבת גר פסולה לכהונה]. אֲבָל גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִיּוֹרֶת, בִּתּוֹ פְּסוּלָה לַכְּהֻנָּה. אֶחָד גֵּרִים וְאֶחָד עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, דינם שוה, שאם שני הצדדים אינם מישראל אלא מגרים או עבדים משוחררים, אֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, פסולים לכהונה, עַד שֶׁתְּהֵא אִמָּן מִיִּשְׂרָאֵל, וכל שכן שאם אביו מישראל, כשר. רַבִּי יוֹסֵי חולק ואוֹמֵר, אַף גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִיּוֹרֶת, בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה.
