משנה
משנתנו מפרטת את האופנים האסורים והמותרים ביחוד: לֹא יִתְיַחֵד אָדָם אפילו עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, כיון שיש חשש שיתפתו שתיהן, ויחפו זו על זו [וכל שכן שלא יתייחד עם אשה אחת], ואף שהן פנויות ומותרות לו על ידי נישואין, אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים, כיון שכל אחד מהם מתבייש מחבירו, ולא יבואו לידי עבירה [ובגמרא יבואר מה הם התנאים להלכה זו]. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף אִישׁ אֶחָד מִתְיַחֵד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים.
גמרא
שנינו במשנה, 'לֹא יִתְיַיחֵד אָדָם עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מהו טעמו של דין זה, והרי כשם שהתירו לשני אנשים להתייחד עם אשה אחת, כיון שכל אחד מהם נחשב כ'שומר' לחבירו, כך יש לנו להתיר לאיש אחד להתייחד עם שתי נשים, כיון שכל אשה תהיה 'שומרת' על חברתה. משיבה הגמרא, תַּנָּא דְבֵי אֵלִיָּהוּ – כך שנה אליהו הנביא ולימד את רב ענן (ראה כתובות קו.), הוֹאִיל וְנָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה עֲלֵיהֶן, ונוחות להתפתות, ויש לחשוש שתתפתינה שתיהן לאותו איש, מה שאין כן באנשים, שאין חוששים ששניהם יחטאו עם אותה אשה.
מבררת הגמרא את עיקר איסור יחוד המבואר במשנה: מְנָא הַנֵּי מִילֵּי – מנין נלמד דין זה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רֶמֶז לְאיסור יִחוּד מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג, ז) 'כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶּן אִמֶּךָ', ולכאורה קשה, מדוע אמרה התורה 'בן אמך', וְכִי רק בֶּן אֵם מֵסִית ואילו בֶּן אָב אֵינוֹ מֵסִית, והרי ודאי שאין חילוק ביניהם לגבי הסתה, אֶלָּא לוֹמַר לְךָ דין אחר, שבֵּן מִתְיַיחֵד עִם אִמּוֹ, ולכן מצוי הוא אצל אמו, יחד עם אחיו מהאם, ומכך שרמזה התורה שמותר לאדם להתייחד עם אמו, יש ללמוד שדין זה הוא דווקא באמו, וְאָסוּר לְהִתְיַיחֵד עִם שאר כָּל עֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה חוץ מאמו [ו'אמו' לאו דוקא, אלא הוא הדין שמותר להתייחד עם אחותו ועם בתו, וכמו שיבואר להלן], אמנם מרמז זה ניתן ללמוד רק איסור יחוד עם אשה האסורה על האדם, כגון אשת איש.
וְיִחוּד דִּפְנוּיָה, אף שהיא מותרת לו על ידי קידושין, נַמִּי – גם כן אָסוּר, מִגזירת בֵּית דִּינוֹ שֶׁל דָּוִד המלך, גַּרְסִינָן – שהרי כך שנינו במסכת עבודה זרה בְּפֶרֶק אֵין מַעֲמִידִין (לו:), אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שהתייחדו אמנון ותמר, ומתוך כך בא אמנון לידי עבירה, גָּזְרוּ דוד המלך ובית דינו איסור עַל יִחוּד שֶׁל פְּנוּיָה, אמנם לא גזרו על יחוד עם גויה, כיון שאין זה דבר מצוי כל כך.
וְיִחוּד דְּעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים, הגם שאינה אסורה על האדם מדין התורה [אם אינו לוקחה דרך חתנות אלא דרך זנות], ונאסרה רק מגזירת בית דינם של החשמונאים, נַמִּי אָסוּר – מכל מקום אף בה יש איסור יחוד, מִגְּזֵירַת שַׁמַּאי וְהִלֵּל, דְּאָמַר האמורא בַּאלִי, אָמַר אֲבִימִי, מִשְׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב, פִּתָּן וְשַׁמְנָן וְיֵינָן וּבְנוֹתֵיהֶן של הגויים, כֻּלָּן מִשְּׁמֹנָה עָשָׂר דָּבָר הֵן שגזרו בית שמאי, והתקבלה גזירתם בכל ישראל, ו'בנותיהם' אין הכוונה לאיסור ביאה, שהרי בדרך חתנות זהו איסור תורה, ובדרך זנות זהו איסור שגזרו בית דינם של חשמונאים, אלא איסור 'בנותיהם' הוא איסור ייחוד עם בנותיהם [וגזרו על פיתם ושמנם משום יינם, שלא יבוא אדם לשתות יין של גויים, ועל היין עצמו גזרו אף כשאינו יין נסך, משום ייחוד עם בנותיהם, ועל ייחוד זה גזרו מחשש שלאחר שיבוא עליה יימשך אחריה גם לעבודה זרה].
שנינו במשנה, 'אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַיחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ דין זה אֶלָּא בִּכְשֵׁרִים, שבאופן זה כל אחד מהם יכול להחשב כשומר לחבירו, אֲבָל בִּפְרוּצִים, אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה נַמִּי [-גם כן] אָסוּר. וּמַעֲשֶׂה הָיָה, וְהוֹצִיאוּהָ עֲשָׂרָה בְּמִטָּה – עשרה בני אדם הוציאו אשת איש במטה, בחזקת שהיא מתה, וקלקלו עמה. אָמַר רַב יוֹסֵף, תֵּדַע שכך הוא הדבר, שבבני אדם פרוצים אין לסמוך על כך שיתביישו זה מזה, דִּמְחַבְּרֵי בֵּי עֲשָׂרָה וְגָנְבֵי כְּשׁוּרָא – שהרי מתחברים עשרה בני אדם לחבורה אחת כדי לגנוב יחד קורת עץ גדולה, משאוי עשרה בני אדם, וְלֹא מִיכַּסְפֵי מֵהֲדָדֵי – ואינם מתביישים זה מזה.
