משנה ט: מִי שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ, מוֹלִיכִין אוֹתוֹ עַל הַחֲמוֹר, אֲפִלּוּ בַמִּטָּה. וְאִם צוֹדֶה לָהֶם, לוֹקְחִין בְּיָדָם מַקְּלוֹת. וְאִם הָיְתָה דֶרֶךְ רְחוֹקָה, לוֹקְחִין בְּיָדָם מְזוֹנוֹת, שֶׁעַל מַהֲלַךְ לַילָה וָיוֹם מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת וְיוֹצְאִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם:
מִי שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ – את מולד הלבנה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ ברגליו, מחמת מחלה או חולשה, מוֹלִיכִין אוֹתוֹ עַל הַחֲמוֹר אפילו בשבת, או אֲפִלּוּ בַמִּטָּה, כדי שיוכל לבוא לפני בית הדין בירושלים ולהעיד על מולד הלבנה, כדי שיקדשו בית דין את החודש על פיו. וְאִם צוֹדֶה לָהֶם – אם אורבים להם השונאים בדרך, לוֹקְחִין בְּיָדָם מַקְּלוֹת כדי להלחם בהם. וְאִם הָיְתָה דֶרֶךְ רְחוֹקָה, לוֹקְחִין בְּיָדָם מְזוֹנוֹת, לאכול בדרך. מבארת המשנה מדוע מותר לנהוג כן אף בשבת, לפי שֶׁעַל הליכה למרחק של מַהֲלַךְ לַיְלָה וָיוֹם, מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת וְיוֹצְאִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ, כלומר, אם יספיק העד לבוא באותו יום, קודם שיעברו לילה ויום, רשאי הוא לחלל את השבת, אבל אם יגיע לירושלים רק למחרת, ביום השלשים ואחד, הרי אין כל תועלת בעדותו, שכבר עיברו את החדש וקבעו את ראש החודש ליום השלשים ואחד, ומנין שמחללים את השבת על עדות החודש, שֶׁנֶּאֱמַר 'אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם', ואף ראש חודש בכלל 'מועדי ה", ומלשון 'במועדם' יש ללמוד שכדי שיקבעו את יום ראש חדש בזמנו האמיתי מותר לחלל את השבת.
