משנה ג: עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין, עַל נִיסָן מִפְּנֵי הַפֶסַח, עַל אָב מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית, עַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, עַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת, עַל כִּסְלֵו מִפְּנֵי חֲנֻכָּה, וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים. וּכְשֶׁהָיָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, יוֹצְאִין אַף עַל אִיָּר מִפְּנֵי פֶסַח קָטָן:
בזמן בית המקדש ואף תקופה ארוכה לאחר חורבנו, היו מקדשים את החודשים על פי עדים שהעידו על ראיית הלבנה, ולאחר שהיו בית דין שבירושלים מקדשים את החודש היו שולחים שליחים להודיע על כך לבני הגולה. משנתנו מבארת על אילו חודשים היו שולחים שליחים.
עַל הודעת קידוש החודש של שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בשנה היו הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין לגולה, להודיע על כך. עַל קידוש חודש נִיסָן, מִפְּנֵי חג הַפֶסַח שחל בו. אבל על אייר לא יצאו כי אין בו יום טוב, ועל סיון מפני חג השבועות לא הוצרכו לצאת, כיון שלעולם חל חג השבועות חמישים יום לאחר חג הפסח. עַל חודש אָב היו יוצאים, מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית שיש בו, בתשעה באב [ודוקא על תענית זו, כיון שהוכפלו ביום זה צרות רבות, ולא על שאר התעניות]. עַל קידושו של חודש אֱלוּל, מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שחל באחד בתשרי, ואף שלא ידעו בבירור האם חודש אלול עצמו יהיה חסר, וביום השלשים שלו יחול ראש השנה, או שיהיה חודש מלא, ורק ביום השלשים ואחד שלו יחול ראש השנה, מכל מקום כיון שלא היה ניתן להודיע להם מתי חל ראש השנה – היו סומכים על רוב השנים, וברוב השנים היה אלול חסר, והיו נוהגים ראש השנה ביום השלשים. עַל תִּשְׁרֵי היו מודיעים, מִפְּנֵי תַקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת, והם יום הכפורים, חג הסוכות, ושמיני עצרת. על חשון לא היו יוצאים לפי שאין בו יום טוב. עַל כִּסְלֵו היו יוצאים מִפְּנֵי חֲנֻכָּה, על טבת ושבט לא הוצרכו לצאת. וְעַל אֲדָר היו יוצאים מִפְּנֵי הַפּוּרִים. וּכְשֶׁהָיָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, היו יוֹצְאִין אַף עַל אִיָּר, מִפְּנֵי פֶסַח קָטָן שחל בו, והוצרכו לדעת זאת אותם שלא עשו פסח ראשון מחמת שהיו טמאים או בדרך רחוקה.
משנה ד: עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת, עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרֵי, שֶׁבָּהֶן הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין לְסוּרְיָא, וּבָהֶן מְתַקְּנִין אֶת הַמּוֹעֲדוֹת. וּכְשֶׁהָיָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, מְחַלְּלִין אַף עַל כֻּלָּן מִפְּנֵי תַקָּנַת הַקָּרְבָּן:
כפי שהתבאר לעיל בזמנם היו מקדשים את החודש על פי הראיה, ולצורך כך היו באים עדים שראו את הלבנה, ולאחר חקירתם היו בית דין מכריזים שאותו יום – שבו ראו את הלבנה – הוא ראש חדש. ומן התורה מותר לעדי הראיה לחלל את השבת כדי לבוא לבית דין להעיד, בכל החודשים, אמנם חכמים תיקנו שעל רוב החודשים לא יחללו עדי הראיה את השבת, ורק עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים בשנה היו עדי ראיית הלבנה מְחַלְּלִין בהליכתם אֶת הַשַּׁבָּת, לבוא להעיד בבית דין שראו את הלבנה, עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרֵי, וחשיבותם של חודשים אלו היא בכך שֶׁבָּהֶן הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין לְסוּרְיָא להודיע על קידוש החודש, וּבָהֶן מְתַקְּנִין אֶת הַמּוֹעֲדוֹת – בקידושן תלויים כל החגים, בתשרי תלויים ראש השנה, יום הכפורים, חג הסוכות ושמיני עצרת, ובניסן תלויים חג הפסח וחג השבועות [החל חמישים יום לאחר הפסח]. וּכְשֶׁהָיָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, היו העדים מְחַלְּלִין את השבת אַף עַל כֻּלָּן – על כל חודשי השנה, מִפְּנֵי תַקָּנַת הַקָּרְבָּן של מוסף ראש חדש, שיהיה קרב בזמנו.
