פרק ב, משנה א: אִם אֵינָן מַכִּירִין אוֹתוֹ, מְשַׁלְּחִין אַחֵר עִמּוֹ לְהַעִידוֹ. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ מִכָּל אָדָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא מִן הַמַּכִּירִים:
אִם בית הדין שבירושלים אֵינָן מַכִּירִין אוֹתוֹ – את העד שראה את החודש [ולהלן יבואר מדוע צריכים להכירו], בית דין שבעירו היו מְשַׁלְּחִין אדם אַחֵר עִמּוֹ, המוכר לבית הדין שבירושלים, לְהַעִידוֹ – כדי שיעיד עליו שהוא אדם נאמן, ועל ידי זה יקבלו את עדותו. מבארת המשנה את הצורך בכך: בָּרִאשׁוֹנָה – בתחילה, הָיוּ מְקַבְּלִין את עֵדוּת הַחֹדֶשׁ מִכָּל אָדָם, אף שלא הכירוהו, כי כל ישראל בחזקת כשרים, מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, והיו שוכרים עדי שקר שיעידו על קידוש החודש כדי להטעות את החכמים ולקלקל את זמני המועדות האמיתיים, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין את עדות החודש אֶלָּא מִן הַמַּכִּירִים – מאותם המוכרים לבית דין שהם אנשים נאמנים.
