משנה ד: וּמֵאַיִן הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת, מֵהַר הַמִּשְׁחָה לְסַרְטְבָא, וּמִסַּרְטְבָא לִגְרוֹפִינָא, וּמִגְּרוֹפִינָא לְחַוְרָן, וּמֵחַוְרָן לְבֵית בִּלְתִּין, וּמִבֵּית בִּלְתִּין לֹא זָזוּ מִשָּׁם, אֶלָּא מוֹלִיךְ וּמֵבִיא וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד עַד שֶׁהָיָה רוֹאֶה כָל הַגּוֹלָה לְפָנָיו כִּמְדוּרַת הָאֵשׁ:
משנתנו ממשיכה לבאר את סדר הדלקת המשואות: וּמֵאַיִן – מהיכן הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת, מֵהַר הַמִּשְׁחָה [-הר הזיתים, הסמוך לבית המקדש] לְהר סַרְטְבָא, וּמִסַּרְטְבָא לִגְרוֹפִינָא, וּמִגְּרוֹפִינָא לְחַוְרָן, וּמֵחַוְרָן לְבֵית בִּלְתִּין, שזהו ההר האחרון בגבול ארץ ישראל, וּמִבֵּית בִּלְתִּין לֹא זָזוּ מִשָּׁם משיאי המשואה, אֶלָּא מוֹלִיךְ וּמֵבִיא וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד, עַד שֶׁהָיָה רוֹאֶה את כָל הַגּוֹלָה לְפָנָיו כִּמְדוּרַת הָאֵשׁ, שהיו אנשי העיירות שבבבל עולים לראשי הגגות שלהם ובידיהם אבוקות של אש, וכשהיו רואים מארץ ישראל את כל אבוקות האש הללו היו יודעים שכבר הבינו אנשי הגולה שהתקדש החודש, וסיימו את השאת המשואה.
