משנה א: רָאוּהוּ בֵית דִּין וְכָל יִשְׂרָאֵל, נֶחְקְרוּ הָעֵדִים, וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר מְקֻדָּשׁ, עַד שֶׁחָשֵׁכָה, הֲרֵי זֶה מְעֻבָּר. רָאוּהוּ בֵית דִּין בִּלְבַד, יַעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ בִפְנֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ. רָאוּהוּ שְׁלשָׁה וְהֵן בֵּית דִּין, יַעַמְדוּ הַשְּׁנַיִם וְיוֹשִׁיבוּ מֵחַבְרֵיהֶם אֵצֶל הַיָּחִיד וְיָעִידוּ בִפְנֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ, שֶׁאֵין הַיָּחִיד נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ:
אם בליל השלשים של החודש רָאוּהוּ – ראו את הירח המתחדש בֵית דִּין וְכָל יִשְׂרָאֵל, כלומר שלא היה כלל ספק בראייתו, או שכבר התחילו בית דין בדיון על קידוש החודש ונֶחְקְרוּ כבר הָעֵדִים, וְלֹא הִסְפִּיקוּ בית דין לוֹמַר 'מְקֻדָּשׁ' עַד שֶׁחָשֵׁכָה והגיע ליל שלשים ואחד, הֲרֵי זֶה חודש מְעֻבָּר, לפי שאין ראיית הירח מספיקה כדי לקדש את החודש, אלא יש צורך שבית דין יקדשוהו ואין מקדשין את החדש בלילה. [והתחדש במשנה שאף אם העידו העדים, אין אומרים שתהא עדותם כ'תחילת דין', וקידוש החודש כ'גמר דין' ויוכלו לקדש את יום השלשים בליל שלשים ואחד, כי לעולם אין מקדשים את החודש, אלא ביום].
אם רָאוּהוּ בֵית דִּין בִּלְבַד בליל שלשים, ובאותו זמן לא יכלו לקדשו כיון שאין מקדשים את החודש בלילה, ולמחרת אינם יכולים לקדשו על פי ראייתם אמש, כיון שבכך תחשב ראייתם כ'קבלת עדות', ואין מקבלים עדות בלילה, ולכן צריכים לקדשו על פי עדות שתתקבל עתה, ביום' ומדובר כשאין עדים אחרים חוץ מאותם דיינים, יַעַמְדוּ שְׁנַיִם מהדיינים שראו את הירח וְיָעִידוּ בִפְנֵיהֶם – בפני שאר הדיינים, וְיֹאמְרוּ 'מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ'. [אך אם ראוהו הדיינים ביום, יכולים לקדשו מיד על פי ראייתם, כיון שהכלל הוא 'לא תהא שמיעה גדולה מראייה'].
רָאוּהוּ בלילה שְׁלשָׁה וְהֵן 'בֵּית דִּין', כלומר הם דיינים הראויים לקדש בעצמם את החודש, למחרת כשבאים לקדש את החודש, יַעַמְדוּ הַשְּׁנַיִם – שנים מתוך השלשה, וְיוֹשִׁיבוּ מֵחַבְרֵיהֶם – דיינים אחרים, אֵצֶל הַיָּחִיד – השלישי מאותם שראו את החודש, שאין צורך בעדותו, וְיָעִידוּ השנים בִפְנֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ הדיינים שקיבלו את עדותם 'מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ'. ומבארת המשנה מדוע לא יעידו שנים מהם בפני השלישי והוא יקדש את החודש לבדו, לפי שֶׁאֵין הַיָּחִיד נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. ואף שבדיני ממונות יכול יחיד מומחה לדון לבדו, בקידוש החודש יש צורך לכל הפחות בשלשה דיינים.
משנה ב: כָּל הַשּׁוֹפָרוֹת כְּשֵׁרִין חוּץ מִשֶּׁל פָּרָה, מִפְנֵי שֶׁהוּא קֶרֶן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא כָל הַשּׁוֹפָרוֹת נִקְרְאוּ קֶרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר, בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל:
ממשנה זו ועד סוף המסכת מדובר על הלכות תקיעת שופר. ויש להקדים שבשתי זמנים יש מצוה דאורייתא לתקוע בשופר, בראש השנה של כל שנה, וביום הכפורים של שנת היובל. כָּל הַשּׁוֹפָרוֹת של בעלי החיים כְּשֵׁרִין לתקיעת שופר של ראש השנה, חוּץ מִשֶּׁל פָּרָה, מִפְנֵי שֶׁהוּא נקרא 'קֶרֶן', ולא שופר, ואילו לגבי תקיעת שופר של יובל נאמר 'והעברת שופר תרועה', ולומדים דין תקיעה של ראש השנה משל יובל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא כָל הַשּׁוֹפָרוֹת נִקְרְאוּ קֶרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר 'בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל', ו'יובל' הוא האיל, הרי שאף שופר של איל נקרא 'קרן', ואם כן יש להכשיר אף את של הפרה, הגם שהוא קרוי קרן. אמנם חכמים החולקים עליו סוברים ששופר של איל קרוי גם שופר וגם קרן, ואילו של פרה נקרא רק קרן, ולכן הוא פסול.
