משנה ג: בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַלּוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כֻּלּוֹ אָסוּר:
אגב המשניות הקודמות מביאה משנתנו דין נוסף שנתקן לאחר שנחרב בית המקדש: מעיקר דין התורה נטילת ארבעת המינים נוהגת בבית המקדש שבעת ימי הסוכות, שנאמר 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים', ואילו בשאר המקומות נוהגת מצוה זו רק ביום טוב ראשון. בָּרִאשׁוֹנָה, הָיָה הַלּוּלָב [-ארבעת המינים] נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה ימים, וּבַמְּדִינָה – בשאר חלקי ארץ ישראל [וכל שכן בחו"ל] יוֹם אֶחָד – יום טוב ראשון. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה ימים זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ.
וְעוד תקנה התקין רבן יוחנן בן זכאי, שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כֻּלּוֹ אָסוּר, כלומר, יום ט"ז ניסן שמניפים בו את העומר, והנפה זו היא המתירה באכילה את התבואה החדשה, אמנם לאחר שחרב בית המקדש ואין מניפים את העומר כלל, מצד הדין מותר לאכול מהתבואה החדשה מיד כשהאיר המזרח ביום ט"ז, אמנם חשש רבן יוחנן שכשיבנה בית המקדש במהרה יזכרו האנשים שבשנה הקודמת אכלו את התבואה החדשה מיד בשחרית של יום ט"ז, ויעשו כן גם באותה שנה, ולא יידעו שבשנה הקודמת היה הדבר מותר מחמת שלא הקריבו את העומר, ואילו בשנה זו הדבר אסור עד הקרבת העומר. ומשום כך תיקן שכל יום ט"ז יהא אסור באכילת התבואה החדשה.
משנה ד: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם, פַּעַם אַחַת נִשְׁתָּהוּ הָעֵדִים מִלָּבוֹא, וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה. וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, וְעוֹד זֹאת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ רֹאשׁ בֵּית דִּין בְּכָל מָקוֹם, שֶׁלֹּא יְהוּ הָעֵדִים הוֹלְכִין אֶלָּא לִמְקוֹם הַוַּעַד:
משנתנו מביאה תקנה נוספת של רבן יוחנן בן זכאי. בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה היה זמן קביעות ראש החודש תלוי בראיית העדים, אם ראוהו והעידו עליו ביום שלשים של החודש הקודם, קידשו בית דין את אותו יום לראש חדש, ואם לא העידו עליו ביום השלשים, היה היום השלשים ואחד נקבע לראש חדש. בחודש תשרי, כיון שלא היו יודעים בתחילת יום שלשים האם יום זה יהיה ראש חודש, וממילא יום טוב של ראש השנה, היו נוהגים בו קדושה מספק, ואם לא באו עדים כל היום, היו מקדשים את היום שאחריו כיום טוב. אמנם כיון שבדרך כלל לא היו העדים באים לפני הקרבת תמיד של שחר, לא תיקנו 'שיר של יום' ששרים הלויים על הדוכן מיוחד לראש השנה, אלא היו שרים שיר של חול. אמנם כיון שבדרך כלל באים העדים לפני הקרבת תמיד של בין הערביים, תיקנו לו שיר מיוחד של ראש השנה.
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ על ראיית הלבנה כָּל הַיּוֹם השלשים של חודש אלול, ואף לקראת סוף היום. פַּעַם אַחַת נִשְׁתָּהוּ [-התעכבו] הָעֵדִים מִלָּבוֹא, וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר, שלא ידעו אם לשיר שיר של חול או שיר של יום טוב, ולא שרו כלל, ולכן הִתְקִינוּ שֶׁבקידוש החודש של תשרי לֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין עדות החודש אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה. וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, אין מקבלים אותם, ומכל מקום נוֹהֲגִין [-ממשיכים לנהוג את] אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ, וכמו שהתבאר שכבר מתחילת היום נהגו בו קודש מספק, ואף שהתברר עתה בודאות שהוא חול, שהרי לא קיבלו את העדים, מכל מקום חששו שאם יכריזו עליו עתה שהוא חול, אזי בשנה הבאה יהיו אנשים שיזלזלו בקדושה שנוהגים ביום זה מספק, וְכן נוהגים לְמָחָר קֹדֶשׁ, שזהו ראש השנה האמיתי, מאחר ולא קידשו את יום השלשים.
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, ועדיין היו מקדשים על פי הראיה, אך כבר אין חשש שיתקלקלו הלויים בשיר, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, וְעוֹד זֹאת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ רֹאשׁ בֵּית דִּין בְּכָל מָקוֹם – במקום אחר, ואף שעיקר קידוש החודש תלוי בו, שהוא מכריז 'מקודש', מכל מקום התקין שֶׁלֹּא יְהוּ הָעֵדִים הוֹלְכִין אחריו, אֶלָּא הולכים לִמְקוֹם הַוַּעַד – מקום שהסנהדרין יושבים בו, והם יקדשו את החודש ללא ראש בית דין.
