משנה
מסכת זו עוסקת בדיני שְׁבוּעוֹת, מהן שבועות שנשבע האדם מעצמו ומהן שבועות שבית דין מחייבים אותו להשבע. אמנם, אגב כך שהוזכרו במשנה הראשונה 'ידיעות הטומאה', עוסקים שני הפרקים הראשונים של המסכת בדיני טומאה וטהרה, ורק מהפרק השלישי והלאה יבוארו דיני שבועות.
המשנה פותחת בדיני שבועת ביטוי, והיינו שבועה שאינה בין אדם לחבירו אלא שבועה שנשבע האדם על עצמו שיעשה דבר מסוים או שימנע ממנו: דיני שְׁבוּעוֹת, יש בהן שְׁתַּיִם מן התורה, והיינו כשנשבע האדם שיעשה בעתיד דבר מסוים, או שלא יעשה דבר מסוים, שהוא חייב לקיים את שבועתו, שֶׁהֵן אַרְבַּע – יש לדרוש מהפסוקים שתי שבועות נוספות, והיינו כשנשבע על העבר, שלא עשה דבר מסוים [ובאמת עשה], או שעשה דבר מסוים [ובאמת לא עשה], שחייב להביא קרבן על חטאו.
אגב כלל זה של 'שתים שהן ארבע' האמור בשבועות, מביאה משנתנו הלכות נוספות שבהן נאמר כלל זה: יְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה – דיני טומאה האמורות במקדש וקדשיו, שְׁתַּיִם הן הכתובות בתורה בפירוש, והיינו כשלא ידע שהוא טמא ונכנס למקדש, או שלא ידע שהוא טמא ואכל בשר קודש, שֶׁהֵן אַרְבַּע – יש לרבות עוד שני חיובים, והיינו כשידע שהוא טמא אך נעלם ממנו שמקום זה הוא מקדש, או שידע שהוא טמא ונעלם ממנו שבשר זה הוא קדוש.
יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת – הוצאות מרשות לרשות האסורות בשבת, שְׁתַּיִם הן המפורשות בתורה, שלא להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, בין כשהאדם עומד ברשות היחיד ומוציא לרשות הרבים, ובין כשהוא עומד ברשות הרבים ומוציא מרשות היחיד, שֶׁהֵן אַרְבַּע – יש להוסיף עליהן שתי הכנסות מרשות הרבים לרשות היחיד, בין כשהאדם עומד ברשות הרבים ובין כשהוא עומד ברשות היחיד.
מַרְאוֹת נְגָעִים, שְׁנַיִם הם הכתובים בתורה, והם שאת ובהרת, שֶׁהֵם אַרְבָּעָה – יש לרבות עוד שני מראות נגעים, שהם תולדות של שאת ובהרת.
וְכָל טומאת מקדש או קדשיו שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף, והיינו שלא ידע האדם בתחילה שנטמא, וגם אחרי שנכנס למקדש או אכל את הקדש לא נודע לו שהיה טמא, שְׂעִירֵי הרְגָלִים – שעירים הקרבים למוסף, ונאמר בהם לשון 'חטאת', וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים, כיון שנאמר בשעירי ראשי חדשים 'חטאת לה", והיינו שהם מכפרים על חטא שאין מכיר בו אלא ה', וזו טומאת מקדש וקדשיו שלא היתה לו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, והוקשו שעירי הרגלים לשעירי ראשי חדשים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂעִירֵי הרְגָלִים מְכַפְּרִין על טומאה זו, שלא היתה לה ידיעה בתחילה ולא בסוף, אֲבָל לֹא שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. וְעַל מַה שְּׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין, עַל האדם הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל בשר קרבן טָּמֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשְּׂעִירִין, בין של מוסף יום הכפורים, בין של הרגלים ובין של ראשי חודשים, כַּפָּרָתָן שָׁוָה, ומכפרים עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, בין שלא היתה ידיעה בתחילה ולא בסוף, ובין שלא היתה לו ידיעה בתחילה והיתה לו ידיעה בסוף, ועל טהור שאכל את הטמא [אבל באופן שהיתה לו ידיעה בתחילה ולא היתה לו ידיעה בסוף, לדברי הכל שעיר יום הכפורים הנעשה בפנים מכפר בינתים עד שיוודע לו שחטא].
