תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, האומר לשון מִבְטָא, הרי זה כאומר לשון שְׁבוּעָה. וכן האומר לשון אִיסָר, הרי זה כאומר לשון שְׁבוּעָה. ומהו האִיסּוּר של לשון אִיסָר, אִם אַתָּה אוֹמֵר שאִיסָר הוא לשון שְׁבוּעָה, הרי זה חַיָּב. וְאִם לָאו, פָּטוּר. מבררת הגמרא, מַאי קָאָמַר – מה ביאור דברי הברייתא, כלומר, כיון שהתבאר בתחילת הברייתא ש'איסר' הוא לשון שבועה, כיצד חוזרת הברייתא ואומרת לשון 'אם אתה אומר איסר שבועה', שמשמע שהדבר הוא ספק. מבארת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, הֲכִי קָאָמַר, מִבְטָא – האומר 'מבטא ככר זה עלי', הרי הוא כאומר לשון שְׁבוּעָה, כלומר, כאילו אמר 'שבועה שלא אוכל ככר זה', ואם אכלו בשוגג חייב קרבן, ובמזיד חייב מלקות. האומר לשון אִיסָר, והיינו שאמר 'איסר עלי ככר זו', הרי זה כאילו הוא מַתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה, כלומר, כפי שיכול אדם להשבע על ככר מסוימת שלא יאכלנה, ואחר כך אמר על ככר אחרת שתהיה כמו הככר הראשונה, אף על פי שלא הזכיר על הככר השניה לשון שבועה, מכל מקום היא נאסרת כמו הככר הראשונה, ואף האומר לשון 'איסר', כיון שלא אמר בפירוש לשון שבועה, הרי דין הככר כאילו התפיסה בככר אחרת שנאסרה בשבועה [והיינו כיון שלשון 'איסר' הוא מלשון קשר, והיינו שקושר ומחבר את הככר הזו בככר אחרת, האסורה]. ממשיכה הברייתא ומבררת, אִיסּוּר אִיסָר – מהו איסורו של האומר לשון 'איסר', ומבארת, אִם אַתָּה אוֹמֵר שכל המַתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה [והיינו שמתפיס ככר מותרת בככר אסורה ואומר שתהיה זו כזו] כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמִי [-הוא דומה ונחשב], הרי אף האומר לשון איסר, חַיָּב. וְאִם לָאו – אם המתפיס בשבועה אינו נחשב כמוציא שבועה מפיו, הרי אף זה פָּטוּר.
מביאה הגמרא ביאור נוסף בדברי הברייתא, רָבָא אָמַר, הֲכִי קָאָמַר, לשון מִבְטָא, הרי היא כאמירת לשון שְׁבוּעָה, ולשון אִיסָר נַמִּי, כלשון שְׁבוּעָה ממש [ולא רק כהתפסה בשבועה], אִיסָרֵיהּ דְאִיסָר – ואמנם איסורו של לשון 'איסר' אינו קבוע, אלא הֱטִילוֹ הַכָּתוּב בֵּין נֶדֶר לִשְׁבוּעָה, כפי שיבואר להלן, ומנין שלשון איסר משמשת לפעמים כנדר, שבו נאסר החפץ עצמו, ולפעמים כשבועה, שבה האיסור חל על האדם עצמו, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל יא) 'וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה', ללמד, שאם הוֹצִיאוֹ האדם בִּלְשׁוֹן נֶדֶר, שאמר 'איסר ככר זו עלי', הרי זה נֶדֶר, ואם הוציאו בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה, שאמר 'איסר שלא אוכל ככר זו', הרי זו שְׁבוּעָה, כְּלוֹמַר, 'אִיסָר' יֵשׁ בּוֹ לָשׁוֹן נֶדֶר וְיֵשׁ בּוֹ לָשׁוֹן שְׁבוּעָה, אִם הוֹצִיא מִפִּיו בִּלְשׁוֹן נֶדֶר, זֶה הוּא אִיסָר שֶׁהוּא נֶדֶר, וְאִם הוֹצִיאוּ מִפִּיו [בִּלְשׁוֹן] שְׁבוּעָה, זֶה הוּא אִיסָר שֶׁהִיא שְׁבוּעָה. אֲבָל מַתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה לֵיכָּא – אך אין לשון 'איסר' נחשבת כהתפסה [ושלא כדברי אביי שביאר שכוונת הברייתא לומר שאיסר זו לשון התפסה].
וְאָזְדוּ לְטַעֲמַיְיהוּ – ואביי ורבא הלכו בזה לשיטתם במקום אחר, שנחלקו במחלוקת דומה, דְּאִיתְמָר, אדם המַתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה, והיינו שאסר על עצמו בשבועה ככר מסוימת, ואחר כך אמר על ככר אחרת שתהיה כמותה, אַבַּיֵּי אָמַר, הרי זה כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמִי, ואף הככר השניה אסורה עליו באיסור שבועה, ולכן ביאר בברייתא שהמתפיס בשבועה הרי הוא כנשבע. וְרָבָא אָמַר, לָאו כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמִי, ולכן אף בביאורו לברייתא אמר שהמתפיס בשבועה אינו נחשב כנשבע.
פוסק הרי"ף, וְקַיְימָא לָן כְּרָבָא, שהמתפיס בשבועה אינו נחשב כמוציא שבועה מפיו.
ומבאר הרי"ף, וְהֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן נחשב האדם כמַתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה, כְּגוֹן דְמִשְׁתַּבַּע דְּלֹא לֵיכוֹל הַדֵּין בִּשְׂרָא – כגון שנשבע שלא יאכל בשר זה, וּבָתַר הָכֵין – ולאחר מכן אָמַר, הֲרֵי זוֹ הַפַּת עָלַי כְּזֶה הַבָּשָׂר. אִי נַמֵּי, כְּגוֹן דְּשָׁמַע חַבְרֵיהּ דְּאִשְׁתְּבַע דְּלֹא לֵיכוֹל הַדֵּין בִּשְׂרָא – כגון ששמע האדם את חבירו נשבע שלא יאכל בשר זה, וְאָמַר אִיהוּ – ואמר אותו אדם השומע, וְאַנָּא נַמִּי דְכַּוָותָךְ – ואף אני אהיה כמותך, בשני אופנים אלו נחשב האדם כמתפיס שבועה, ולָאו כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמִי, וכדעת רבא, שהלכה כמותו. אֲבָל מַתְפִּיס בְּנֶדֶר, חָיִיל נִדְרָא עֲלֵיהּ – חל עליו הנדר, כְּדִתְנַן – וכפי ששנינו במשנה (נזיר כ:), האומר 'הֲרֵינִי נָזִיר', שזהו נדר, וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר 'וַאֲנִי', וכן אפילו כמה בני אדם בזה אחר זה, הֲרֵי כּוּלָּן נְזִירִין, הרי שניתן להתפיס בלשון נדר. וְתַנְיָא נַמִּי – וכן שנינו גם בברייתא, אֵי זֶה הוּא אִיסָר נֶדֶר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה, אָמַר האדם הֲרֵי עָלַי שֶׁלֹּא אוֹכַל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן ביום מסוים, כְּיוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו, או כְּיוֹם שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם, או כְּיוֹם שֶׁרָאָה את יְרוּשָׁלַיִם בְּחוּרְבָּנָהּ, אָסוּר – חל עליו הנדר ואסור לו לאכול בשר ולשתות יין באותו היום, וְאָמַר שְׁמוּאֵל, וְהוּא – ובתנאי שֶׁנָּדַר וּבָא מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם, כלומר שכבר נדר קודם לכן שלעולם לא יאכל בשר ולא ישתה יין ביום שמת בו אביו, או ביום שראה את ירושלים בחורבנה וכיוצא בזה, ועתה התפיס את היום הזה, באותו יום שכבר נדר עליו, והרי זו התפסה בנדר, המועילה, דִּכְתִיב (במדבר ל ג) 'אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה", ומלשון זו לומדים שאין הנדר חל על ידי התפסה עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּדָבָר הַנָּדוּר, כלומר, בדבר שאיסורו חל על ידי נדר, אבל אם התפיס בדבר שנאסר על ידי שבועה, או שהתפיס בדבר שאיסורו מן התורה, אין התפסתו חלה.
