גמרא
שנינו במשנה, 'נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְכוּ' זו היא שבועת שוא'. שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ד), האומר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל מַצָּה, כיון שכלל בשבועתו גם דבר הרשות, והיינו אכילת מצה בכל ימות השנה, חלה שבועתו גם על דבר מצוה, והיינו על אכילת מצה בפסח, ולכן אָסוּר הוא לֶאֱכוֹל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח. אך אם אמר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח, כיון ששבועתו היא רק לבטל את המצוה, הרי זה לוֹקֶה משום שבועת שוא, וְאוֹכֵל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח. וכן האומר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֵשֵׁב בְּצֵל, כיון שכלל בשבועתו גם ישיבה בסתם צל, שאין בכך מצוה, חלה שבועתו גם על צל סוכה, והרי זה אָסוּר לֵישֵׁב בְּצֵל סוּכָּה. אך אם אמר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֵשֵׁב בְּצֵל סוּכָּה, הרי זה לוֹקֶה משום שבועת שוא, וְיוֹשֵׁב בְּצֵל סוּכָּה.
שנינו במשנה, 'האומר שבועה שאוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, הראשונה שבועת בטוי והשניה שבועת שוא, אֲכָלָהּ לאותה ככר, עָבַר עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, לֹא אֲכָלָהּ עָבַר עַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי'. והבינה עתה הגמרא שאם לא אכלה עבר רק משום שבועת ביטוי, ולא משום שבועת שוא, ותמהה על כך הגמרא, הָשַׁתָּא – עתה שלא אכל את הככר, וכי רק מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי מִיחַיֵּיב, ואילו מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא לֹא מִיחַיֵּיב, והֲרֵי יָצָאתָ שְׁבוּעָה לַשֶּׁקֶר, שהרי נשבע לעבור על שבועתו הראשונה. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, תְּנִי – כך יש לשנות במשנה, 'אַף עַל שְׁבוּעַת בִּיטּוּי', כלומר, שֶׁאִם לֹא אֲכָלָהּ עָבַר עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא וְעַל שְׁבוּעַת בִּיטּוּי.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ט), כֵּיצַד עוֹשִׂין – מה מורים לו לעשות באופן כזה, שבכל מקרה הוא עובר על אחת משבועותיו, אוֹמְרִין לוֹ שֶׁיֹּאכְלֶנָּה, כיון שמוּטָב לוֹ שֶׁיַּעֲבוֹר עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא בלבד, שנשבע שלא יאכלנה, ובין כך ובין כך עובר הוא על שבועה זו, ועל ידי שיאכלה יפטר לפחות משבועת ביטוי, וְלֹא שימנע מלאוכלה ויעבור גם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא וְגם על שְׁבוּעַת בִּיטּוּי. ואם אָמַר 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכַּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכְלֶנָּה', השבועה הָרִאשׁוֹנָה היא שְׁבוּעַת בִּיטּוּי, וְהַשְּׁנִיָּה היא שְׁבוּעַת שָׁוְא, שהרי נשבע לעבור על שבועתו הראשונה, והרי זה כנשבע לבטל את המצוה, שאין שבועתו חלה וזו היא שבועת שוא, ובאופן כזה אוֹמְרִין לוֹ שֶׁלֹּא יֹאכֲלֶנָּה, מוּטָב לוֹ לַעֲבוֹר עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא לְחוּד, וְלֹא לַעֲבוֹר עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא וּשְׁבוּעַת בִּיטּוּי.
עוד שנינו בירושלמי (ה"ח), חִזְקִיָּה אָמַר, אָהָן דְמִשְׁתַּבַּע עַל תְּרִין דְּאִינוּן תְּרִין – מי שנשבע על שתים שהם שתים, שזהו דבר הידוע לכל, לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא. בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ אָמְרוּ, אָהָן דְּחָמֵי מִיטְרָא נָחַת – מי שרואה את הגשם יורד, וְאָמַר, קִירִי – אֲדוֹנִי, כלומר, נשבע הוא בה' שהוא אדונו, פִּירֵי בְּרִכְסוֹן – שיהיו הפירות בזול, מפני הגשם הרב שיורד, הרי זה לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא, כיון שאף דבר זה ידוע לכל.
וְעוֹד אָמְרוּ, עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע בּוּלְיוֹת – עיירות הָיוּ בַּדָּרוֹם, וְכוּלָּן חָרְבוּ מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁהִיא אֱמֶת, וכגון השבועות הללו, שאף שהן אמת כיון שהן מיותרות הרי הן שבועות שוא, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב ל) 'לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם', כלומר, מחמת שבועות שוא אלו הוכו בני ישראל.
משנה
שְׁבוּעַת בִּטּוּי, שעניינה התבאר לעיל, נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים, בָּרְחוֹקִים וּבַקְּרוֹבִים – בין אם נשבע שיעשה דבר פלוני לאדם הקרוב לו, ובין אם נשבע שיעשה כן לרחוק, בַּכְּשֵׁרִים לעדות וּבַפְּסוּלִין, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, [בשונה משבועות העדות והפקדון, שבהם יש חילוק בדברים אלו, כפי שיבואר בפרקים הבאים], וּמִפִּי עַצְמוֹ – רק אם נשבע בפיו, או שענה 'אמן' אחרי אדם אחד שהשביעו, אך אם רק שתק אחרי השבעת אחרים, או שהשיב על השבעת אחרים בלשון 'לא אכלתי' ללא שיאמר בעצמו לשון שבועה, אינו חייב. וְחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ של שבועת ביטוי מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.
שְׁבוּעַת שָׁוְא, נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים, בָּרְחוֹקִים ובַקְּרוֹבִים, וכגון שנשבע על איש שהוא אשה, בין שהוא קרובו ובין שהוא רחוק ממנו, בַּכְּשֵׁרִים וּבַפְּסוּלִים, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ – כשהוציא שבועה מפיו, או שענה 'אמן' אחר השבעת אחרים. וְחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ פְּטוּרִין. וְזוֹ וְזוֹ – בין שבועת ביטוי ובין שבועת שוא, גם הַמֻּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים יש אופן שהוא חַיָּב, ומביאה המשנה דוגמא לכך, נשבע האדם שלֹא אָכַלְתִּי הַיּוֹם, וְלֹא הִנַּחְתִּי תְפִלִּין הַיּוֹם, שאילו הן שבועות ביטוי, ואמר לו חבירו מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי שדבריך אמת, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב, כיון שכל האומר 'אמן' אחר שבועה, דינו כמי שהוציא את כל נוסח השבועה מפיו. אבל אם לא אמר אמן, או שרק חזר ואמר לא אכלתי, הרי זה מושבע מפי אחרים הפטור.
גמרא
אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל הָעוֹנֶה 'אָמֵן' אַחַר שְׁבוּעָה ששמע מפי אחר שהשביעו, כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמִי – הוא נחשב כמי שנשבע בעצמו, דִּכְתִיב בפרשת סוטה, לאחר שהכהן משביעה, (במדבר ה כב) 'וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן', ומכך שהמים בודקים אותה מוכח שאמירת 'אמן' שלה נחשבת כשבועה.
הַדְרָן עֲלָךְ פֶּרֶק שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם בַּתְרָא
