משנה
אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְאֵין מַשְׂבִּיעִין אֶת הַקָּטָן. אֲבָל נִשְׁבָּעִין לְקָטָן וּלְהֶקְדֵּשׁ, ובגמרא יבוארו דינים אלו.
גמרא
שנינו במשנה שאין נשבעים על טענת קטן, מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם בדין זה, ומבארת, דְּאָמַר קְרָא – שהרי כך נאמר בפרשת חיוב שבועה (שמות כב ו) 'כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ', וְאֵין נְתִינַת קָטָן כְּלוּם, ואף חרש ושוטה, שאינם בני דעת, נחשבים כקטן לענין זה.
שנינו במשנה, 'אֲבָל נִשְׁבָּעִין לְקָטָן וּלְהֶקְדֵּשׁ'. תמהה הגמרא, כיצד ניתן לומר שנשבעים לקטן, וְהָא אֲמַרְתְּ ברֵישָׁא 'אֵין נִשְׁבָּעִין על טענת חרש שוטה וקטן'. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב, 'קטן' האמור בסיפא, שנשבעים על טענתו, אינו קטן ממש, אלא בְּגָּדוֹל הַבָּא בְּטַעֲנַת אָבִיו עַסְקִינָן, שתובע הוא ממון שהיה לאביו ביד הנתבע, וְאַמַּאי קָרִי לֵיהּ 'קָטָן', כיון דִלְגַבֵּי מִילֵּי דַּאֲבוּהָ – לגבי עניני הממון של אביו, כמו קָטָן הוּא, שהרי אינו בקי בהם, וּמַתְנִיתִין כרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, פְּעָמִים שֶׁאָדָם נִשְׁבַּע עַל טַעֲנַת עַצְמוֹ, כלומר, ללא שיש תביעה אמיתית כנגדו, כֵּיצַד, אמר אדם לחבירו 'מָנֶה לְאָבִיךָ בְּיָדִי, וְהֶאֵכֲלְתִּיו פְּרָס', כלומר, הייתי חייב לאביך מאה זוז, ופרעתי לו חמשים זוז, חַיָּב שבועה, שהרי הודה במקצת החוב, וְזֶה הוּא שֶּׁנִּשְׁבַּע עַל טַעֲנַת עַצְמוֹ, שהרי אין הלה תובעו בתביעת ברי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אדם זה אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה, וּפָטוּר, כלומר, כאדם המוצא אבידת חבירו, והלה טוען שאיבד יותר ממה שהלה החזיר לו, שאינו חייב שבועת מודה במקצת [יש אומרים שפטור מהתורה, כיון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ויש אומרים שפטור מתקנת חכמים, שמא ימנעו בני אדם מלהשיב אבידות]. ואף אדם זה שהודה מעצמו שהוא חייב לאביו של חבירו ממון, הרי יכול היה שלא להודות כלל, וממילא אין לחייבו שבועה מחמת הודאתו.
תמהה הגמרא, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, המחייבו שבועה, לֵית לֵיהּ – וכי אינו סובר שמֵשִׁיב אֲבֵידָה פָּטוּר משבועה. מתרצת הגמרא, אֶלָּא בִּדְרַבָּה קָא מִיפַּלְגֵּי – מחלוקתם של רבי אליעזר וחכמים היא בדין זה שאמר רבה, דְּאָמַר רַבָּה, מִפְּנֵי מַה אָמְרָה תּוֹרָה שמוֹדֶה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע, והרי נחשב הוא כ'משיב אבידה', כיון שאם היה רוצה היה יכול לכפור בכל ולהפטר משבועה, ומדוע אינו נאמן בטענתו שהוא חייב רק מחצית מהתביעה, חֲזָקָה היא שאֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ [יש אומרים שזהו כיון שעשה לו טובה, שהלווהו, ויש אומרים שזהו כיון שהוא יודע שהוא משקר], וְהַאי בְּכוּלֵיהּ בָּעֵי דְנִכְפְּרֵיהּ – ויתכן שבאמת היה הנתבע רוצה לכפור בכל, וְהָא דְּלֹא כָּפַר לֵיהּ – והטעם שלא כפר בכל הוא מִשּׁוּם דְּאֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ. אמנם לפי זה לכאורה קשה, מדוע לא נאמינו שאינו חייב יותר ממחצית החוב, כטענתו, שאם לא כן לא היה מעיז להכחיש אפילו את חציו, אין הדבר כן, אלא אנו אומרים שמא באמת הוא חייב את כל סכום התביעה, וּבְּכוּלֵיהּ בָּעֵי דְלוֹדֵי לֵיהּ – ובאמת רוצה הוא להודות בכל הממון, וְהַאי דְּלֹא אוֹדֵי לֵיהּ – והטעם שאינו מודה בכל, אִישְׁתַּמּוֹטֵי הוּא דְּקָא מִשְׁתַּמֵּיט לֵיהּ – הרי הוא משתמט ממנו בינתיים, סָבַר – חושב הוא בדעתו, עַד דְּהָוֵי לִי זוּזֵי – אשתמט ממנו עד שיהיה לי ממון בכדי לפרוע את כל החוב, וּפָרַעְנָא לֵיהּ – ואפרע לו הכל, ולכן הוא מודה רק במקצת החוב, שבזה אין העזה גדולה כל כך, הִלְכָּךְ אָמַר רַחֲמָנָא – ולכן אמרה התורה, רָמוּ שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ – הטילו עליו שבועה, כִּי הֵיכִי דְלוֹדֵי לֵיהּ בְּכוּלֵיהּ – כדי שיודה בכל. ונחלקו בענין זה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר, לֹא שְׁנָא בּוֹ וְלֹא שְׁנָא בִּבְנוֹ – אין חילוק בין אופן שהמלוה עצמו תובעו לבין אופן שבנו של המלוה תובעו, בכל אופן אֵינוֹ מֵעִיז לכפור בכל, הִלְכָּךְ לָאו מֵשִׁיב אֲבֵידָה הוּא, וכמו שכל מודה במקצת אינו משיב אבידה, כיון שלא היה מעיז לכפור בכל, ולכן אף אם התובע הוא בנו, שאינו בקי בעניני אביו, חייב הנתבע שבועת התורה. וְרַבָּנָן סַבְרֵי – ואילו חכמים, החולקים, סוברים, שדוקא בּוֹ – במלוה עצמו, אֵינוֹ מֵעִיז לכפור בכל, אֲבָל בִּבְנוֹ של המלוה, מֵעִיז הלוה לכפור, וּמִדְּלֹא הֵעִיז אלא הודה במקצת, מֵשִׁיב אֲבֵידָה הָוֵי – הרי הוא כמשיב אבידה, שפטור משבועה. ומשנתנו, האומרת שנשבעים על טענת קטן, היינו באופן שהוא גדול הבא בטענת אביו, וכשיטת רבי אליעזר בן יעקב, שנשבעים שבועת התורה על תביעה כזו.
