הגמרא מביאה תירוץ נוסף המיישב את משנתנו, כיצד ברישא אמרה המשנה שאין נשבעים על טענת קטן, ואילו בסיפא אמר שנשבעים לקטן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, לְעוֹלָם יש לומר דמַתְנִיתִין כדעת רַבָּנָן הִיא, הסוברים שבן הבא בטענת אביו אין נשבעים על טענתו [ושלא כדברי רב, שביאר את המשנה כשיטת רבי אליעזר בן יעקב, שמדובר בגדול הבא בטענת אביו, ומחמת כן נחשב הוא כקטן], וּמַאי – מה ביאור הסיפא ששנינו בה 'נִשְׁבָּעִין לְקָטָן', היינו שנשבעים כדי לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי קָטָן, כלומר, אם בא האדם לגבות מנכסי יתומים קטנים צריך הוא להשבע תחילה שהחוב אינו פרוע, ו'נשבעין לְהֶקְדֵּשׁ' היינו לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי הֶקְדֵּשׁ, כלומר, הבא לגבות מנכסי הקדש, וכגון שהקדיש ראובן את כל נכסיו, ושמעון מוציא שטר חוב על ראובן ורוצה לגבות את חובו מהנכסים שהקדיש [שהרי הם נשארו משועבדים לחובו של שמעון], אינו גובה את חובו מנכסים אלו עד שישבע תחילה שאין החוב פרוע.
תָּנֵי אַבַּיֵּי קְשִׁישָׁא, 'יְתוֹמִים' שֶׁאָמְרוּ חכמים שיש בהם דינים מסוימים, וכמו שיבואר, היינו אפילו כשהם גְּדוֹלִים, כיון שאינם בקיאים בעניני אביהם ונחשבים הם כקטנים לענין זה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אם הם קְטַנִּים ממש, בֵּין לִשְׁבוּעָה, שאין גובים מהם ללא שבועה, בֵּין לְזִיבּוּרִית, שאין גובים מהם אלא מהקרקע הפחותה ביותר שבנכסיהם. וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה.
משנה
נאמר בתורה לגבי פרשת שבועה 'עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע, עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה, עַל כָּל אֲבֵדָה', ודרשו חכמים פסוק זה בדרך 'כלל ופרט וכלל', כיון שפתח הפסוק ב'על כל דבר פשע' שזו לשון הכוללת דברים רבים, ואחר כך פירט הכתוב 'שור, חמור, שה ושלמה', וסיים הכתוב בכלל נוסף, 'על כל אבדה', ובמקום שיש כלל ופרט וכלל יש לרבות רק דברים הדומים לפרט, והיינו דבר המיטלטל וגופו ממון, ומיעטו מכך חכמים כמה דברים: אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶם, הָעֲבָדִים הכנעניים, כיון שהם הוקשו בכתוב לקרקעות, וְהַשְּׁטָרוֹת, שאין גופם ממון, וְהַקַּרְקָעוֹת, שאינם מיטלטלים. וְכן יש למעט את הַהֶקְדֵּשׁוֹת, כיון שנאמר 'כי יתן איש אל רעהו', והקדש אינו 'רעהו'.
שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבַּע נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר קָדָשִׁים שחייב בְּאַחֲרָיוּתָן וְכוּ':
מוסיפה המשנה, מלבד זאת שאין נשבעים על דברים אלו, מיעטה אותם התורה מדברים נוספים: אֵין לָהֶם לֹא תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל, אם גנבם, כיון שבפרשה זו [שבה התמעטו דברים אלו] נאמר חיוב כפל, וְלֹא תַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, אם גנב שור או שה של הקדש וטבחו או מכרו, כיון שבכל מקום שאין כפל אין ארבעה וחמשה, שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע על דברים אלו, נוֹשֵׂא [-שומר] שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אם נגנבו ממנו דברים אלו או אבדו, כיון שהתמעטו מפסוק זה. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק על מה שאמר תנא קמא, שלעולם אין נשבעים על הקדשות, ואוֹמֵר, אם היו אלו קָדָשִׁים שֶׁהמקדיש חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן וכו' והיינו כשאמר 'הרי עלי קרבן', שאם אבד או נגנב חייב להביא קרבן אחר, הרי הם נחשבים כשייכים לבעלים, נשבעים עליהם, ואילו קדשים שאינו חייב באחריותן, והיינו כשאמר 'הרי זה קרבן', שאם אבד אינו חייב באחריותם, אין הם נחשבים כשלו כלל, ואין נשבעים עליהם.
