מסכת שבועות, פרק ו, שיעור 55

משנה

אֵין נִשְׁבָּעִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה, וכן על דבר שֶׁבַּמִּשְׁקָל, וְכן על דבר שֶׁבַּמִּנְיָן. כֵּיצַד, תבעו חברו בַּיִת מָלֵא פירות מָסַרְתִּי לְךָ, או כִּיס [-ארנק] מָלֵא מטבעות מָסַרְתִּי לָךְ, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ כמה היה בבית או כמה היה בכיס, אֶלָּא מַה שֶּׁהִנַּחְתָּ אַתָּה נוֹטֵל, כיון שטענותיהם לא היו בדבר שבמנין, פָּטוּר משבועה. זֶה – התובע אוֹמֵר שהיה הבית מלא פירות עַד הַזִּיז, וְזֶה – הנתבע אוֹמֵר שהיה מלא פירות רק עַד הַחַלּוֹן, הרי זה נחשב כדבר שבמידה, וחַיָּב שבועת מודה במקצת.

גמרא

שנינו במשנה שאם תבעו התובע בית מלא פירות, והנתבע אמר לו מה שהנחת אתה נוטל, פטור משבועה. מביאה הגמרא מחלוקת בענין זה: אָמַר אַבַּיֵּי, לֹא שָׁאנוּ דין זה, אֶלָּא באופן דְּאָמַר לֵיהּ בתביעתו 'בַּיִת' סְתָם, שאז אין תביעתו נחשבת כדבר שבמידה, אֲבָל אם אָמַר לֵיהּ 'בַּיִת זֶה', יְדִיעָה טַעֲנָתֵיהּ – ידועה טענתו, ונחשב הדבר כתביעה בדבר שבמידה. וְרָבָא אָמַר, אֲפִילוּ אם תבעו 'בַּיִת זֶה' פָּטוּר, וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַד שֶׁיִטְעָנֵנוּ בִּדְבַר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן, וְיוֹדֶה לוֹ בְּדָבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבַּמִּנְיָן.

תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרָבָא – שנינו בברייתא כדברי רבא, התובע את חבירו 'כּוּר תְּבוּאָה לִי בְּיָדְךָ', והנתבע משיב ואומר לו 'אֵין לְךָ בְּיָדִי', פָּטוּר. 'מְנוֹרָה גְּדוֹלָה לִי בְּיָדְךָ', והלה משיב 'אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא מְנוֹרָה קְטַנָּה', פָּטוּר. 'אֵזוֹר [-חגורה] גָּדוֹל לִי בְּיָדְךָ', והלה משיב 'אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא קָטָן', פָּטוּר. 'כּוּר תְּבוּאָה לִי בְּיָדְךָ', 'אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ [-חצי כור]', חַיָּב. 'מְנוֹרָה בַּת עֶשֶׂר לִיטְרִין לִי בְּיָדְךָ', 'אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא מנורה בַּת חָמֵשׁ לִיטְרִין', חַיָּב, כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִטְעָנֵנוּ בְּדָבָר שֶׁבְּמִדָּה שֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן וְיוֹדֶה לוֹ בְּדָבָר שֶׁבְּמִדָּה שֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן. ויש לברר, 'כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר' לְאָתוֹיֵי מַאי – מה באה הברייתא לרבות, לָאו לְאָתוֹיֵי – האם לא באה לרבות אופן שתבעו 'בַּיִת זֶה', והיינו כדברי רבא.

מבררת הגמרא את דברי הברייתא, וּמַאי שְׁנָא – ומה החילוק בין 'מְנוֹרָה גְּדוֹלָה' וּ'מְנוֹרָה קְטַנָּה', דְּפָטוּר, כיון דְּמָה שֶּׁטָּעֲנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ וּמַה שֶׁהוֹדָה לוֹ לֹא טְעָנוֹ, והרי 'בַּת עֶשֶׂר' וּ'בַת חָמֵשׁ' נַמִּי – גם כן מַה שֶּׁטָּעֲנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ, וּמַה שֶׁהוֹדָה לוֹ לֹא טְעָנוֹ, ומדוע בזה אמרה הברייתא שחייב. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל, שַׁאנִי – שונה הדבר לגבי מְנוֹרָה בת עשר ליטרין, הוֹאִיל וְיָכוֹל לְגוֹרְרָה – לגרור חלק מהזהב שבה וּלְהַעֲמִידָהּ עַל חָמֵשׁ לִיטְרִין.

משנה

משנתנו עוסקת באדם שהלוה ממון לחבירו, ונתן לו הלוה משכון על ההלואה, ואבד המשכון, וכיון שהיה המלוה חייב באחריות המשכון, עליו להוריד מסכום ההלואה את שווי המשכון. עתה יש ויכוח בין המלוה ללוה כמה היה המשכון שוה, וממילא כמה יש להפחית מסכום ההלואה: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן, וְאָמַר לוֹ המלוה ללוה, סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וסלע שוה ארבעה דינרים, וְשֶׁקֶל [-שני דינרים, שהם חצי סלע] הָיָה שָׁוֶה, והרי אתה חייב לי שני דינרים נוספים. וְהַלָּה – הלוה אוֹמֵר, לֹא כִי – לא כך היו הדברים, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה, ואיני חייב לך כלום, הרי זה כופר הכל, ופָּטוּר משבועה. אמר המלוה ללוה, סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל [-שני דינרים, שהם חצי סלע] הָיָה שָׁוֶה, והרי אתה חייב לי שני דינרים, וְהַלָּה אוֹמֵר – הלוה משיב לו, לֹא כִי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, וּשְׁלשָׁה דִינָרִים הָיָה שָׁוֶה, והרי אני חייב לך רק דינר אחד נוסף, משלם את הדינר שהודה בו, וחַיָּב שבועת מודה במקצת על הדינר הרביעי.