אָמַר שְׁמוּאֵל, הַאי מַאן דְאוֹזְפֵיהּ אַלְפֵי זוּזֵי לְחַבְרֵיהּ – מי שהלוה לחבירו אלף זוז, וְאֲנַח לֵיהּ קָתָא דְמַגְלָא – והניח לו כמשכון קת של מגל, ששווייה מועט ביותר, אף על פי כן, אם אָבַד למלוה אותו קָתָא שהיה ממושכן בידו, אָבַד אַלְפָא זוּזֵי – איבד המלוה את כל אותם אלף זוז שהלוה לו, ואין המלוה יכול לתת לו את דמי שווי הקת ולגבות את חובו, כיון שכשקיבל את המשכון קיבלו על דעת כן שכל זמן שלא יחזיר ללוה את המשכון לא יוכל לגבות את חובו. אֲבָל אם נתן לו כמשכון תַּרְתֵּי קָתָא – שתי קתות, ואיבד אחד מהם, לֹא הפסיד את כל חובו, אלא כיון שהחזיר לו אחד מהם נמצא שהחזיר לו חלק מהמשכון, ונותן לו את דמי הקת השניה, וגובה את חובו. וְרַב נַחְמָן אוֹמֵר, אֲפִילוּ אם נתן לו כמשכון תַּרְתֵּי קָתָא, אנו אומרים שכל קת היא כמשכון תמורת מחצית מהחוב, ולכן אם אָבַד חַד מהם, אָבַד חָמֵשׁ מֵאָה זוז, אָבַד אִידָךְ – ואם אבד גם השני, אָבַד חָמֵשׁ מֵאָה הנותרים, אֲבָל אם נתן לו כמשכון קָתָא וְנַסְכָא – קת וחתיכת כסף, לֹא – אין אומרים שכל אחד מהם ניתן כנגד מחצית מהחוב, כיון שחתיכת הכסף שווייה מרובה, ומסתבר שנטלה על דעת כן שתהיה לפרעון החוב, וממילא היתה כוונתו ליטלה בדמי שוויה, ולא יות. נְהַרְדְּעִי אָמְרֵי – ובני ישיבת נהרדעא אמרו, אֲפִילוּ אם נטל כמשכון קָתָא וְנַסְכָא, אנו מחשיבים זאת כאילו ניתן כל אחד מהמשכונות כנגד מחצית מהחוב, ולכן אם אָבַד קָתָא, אָבַד פַּלְגָּא – הפסיד המלוה מחצית מהחוב, ואם אָבַד גם נַסְכָא, אָבַד פַּלְגָּא – הפסיד המלוה את חצי החוב השני.
מקשה הגמרא על דין זה, תְּנַן – שנינו במשנתנו, אם טוען המלוה ואומר 'סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וְשֶׁקֶל כֶּסֶף הָיָה שָׁוֶה', וְהַלָּה אוֹמֵר, 'לֹא כִּי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עליו וּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה', חַיָּב הלוה שבועת מודה במקצת, ואילו לפי מה שהתבאר קשה, אַמַּאי – מדוע הוא חַיָּב, לֵימָא – הרי יכול הלוה לטעון, הָא אַת קִבַּלְתֵּיהּ – והרי אתה קיבלת זאת כמשכון, וכיון שאבד המשכון הפסדת את כל החוב, אף שלא היה המשכון שוה כמו החוב. מתרצת הגמרא, מַתְנִיתִין בִּדְפִּירֵשׁ – משנתנו עוסקת באופן שפירש המלוה שאינו נוטל את המשכון באופן שאם יאבד יפסיד את כל החוב, ולכן אינו מפסיד אלא כשווי המשכון עצמו, כִּי אָמַר שְׁמוּאֵל – ואילו הדין שאמר שמואל הוא דוקא בִּדְלָא פֵּרֵשׁ, ואנו אומרים שמן הסתם הסכים לכך שאם יאבד המשכון יפסיד את חובו.
מבררת הגמרא, לֵימָא כְתַנָּאֵי – שמא נאמר שנחלקו תנאים בדין זה של שמואל, שהרי כך שנינו בברייתא, הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן, יִשָּׁבַע המלוה שאבד המשכון וְיִטּוֹל אֶת מָעוֹתָיו – את דמי חובו מן המלוה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, יָכוֹל הלוה לוֹמַר לוֹ, כְּלוּם הִלְוִיתַנִי אֶלָּא עַל הַמַּשְׁכּוֹן, כיון שאָבַד המַשְׁכּוֹן, אָבַד מָעוֹתֶיךָ, אֲבָל הִלְוָהוּ אֶלֶף זוּז בִּשְׁטָר וְהִנִּיחַ עֲלֵיהֶם מַשְׁכּוֹן, דִּבְרֵי הַכֹּל אם אָבַד המַשְׁכּוֹן אָבְדוּ מָעוֹתָיו, ומבררת הגמרא באיזה אופן מדובר בברייתא, מַאי לָאו – האם אין הברייתא עוסקת בְּאופן דְּלָא שָׁוֶה המשכון כשִׁיעוּר זוּזֵי, אלא פחות משיעור החוב, וּבְדִשְׁמוּאֵל קָמִיפַּלְגֵּי – ומחלוקתם היא בדין זה שאמר שמואל, האם כאשר איבד המלוה את המשכון, הגם ששוויו מועט ופחות מדמי החוב, מכל מקום הפסיד את כל חובו. דוחה הגמרא, לֹא – אין מחלוקתם שייכת לדינו של שמואל, ובִּדְלָא שָׁוֶה המשכון כשיעור החוב, כּוּלֵּי עָלְמָא לֵית לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל – לדברי הכל אין הדין כפי שאמר שמואל, ואין המלוה מפסיד את כל חובו, וְהָכָא – וכאן, בברייתא זו, מדובר בְּאופן דְשָׁוֶה המשכון כשיעור החוב, וְקָא מִיפַּלְגֵּי – ומחלוקתם היא בְּדינו דְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק, מִנַּיִן לְבַעַל חוֹב שֶׁקָּנָה מַשְׁכּוֹן – מנין יש ללמוד שהמלוה קונה את המשכון ונחשב כאילו הוא שלו, תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כד יג) 'הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ', ואִם נאמר שאֵינוֹ קוֹנֶה את המשכון, אלא המשכון נשאר של הלוה, צְדָקָה מִנַּיִן – מדוע נחשבת החזרת המשכון ל'צדקה', והלא לשון צדקה שייכת באופן שנותן האדם דבר משלו, ולא כשנותן ללוה את החפץ השייך לו קודם לכן, ונמצא שלרבי יצחק חייב המלוה באחריות המשכון, שהרי נחשב הוא כשלו, ואם איבדו הפסיד את כל חובו.
