משנה
כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה – כל אותם שחייבים שבועה מן התורה [והם: המודה במקצת, אדם המוכחש על ידי עד אחד, ושומר הטוען טענה הפוטרת אותו מתשלומים], הרי הם נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין, כלומר, תמיד הנתבע הוא זה שנשבע, ועל ידי שבועתו נפטר הוא מתשלומים. אבל אין בשבועת התורה אופן שבו התובע נשבע ונוטל. וְאֵלּוּ הם הנִשְׁבָּעִים וְנוֹטְלִין, שתקנו חכמים במקרים מסוימים שישבע התובע שדבריו נכונים, ויטול, הַשָּׂכִיר, וְהַנִּגְזָל, וְהַנֶּחְבָּל, וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ. ומבארת המשנה, הַשָּׂכִיר כֵּיצַד, אָמַר לוֹ הפועל לבעל הבית תֶּן לִי שְׂכָרִי שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ, הוּא – בעל הבית אוֹמֵר, נָתַתִּי לך את שכרך, וְהַלָּה – השכיר אוֹמֵר, לֹא נָטַלְתִּי, הֲרֵי זֶה – השכיר נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, והטעם לכך, כיון שבעל הבית טרוד בפועליו ומסתבר יותר ששכח שלא שילם, ואילו השכיר זוכר שלא שילמו לו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אין שבועה זו נוהגת באופן שבעל הבית כופר בכל חיובו וטוען ששילם לו כל שכרו, אלא עַד שֶׁיְהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָיָה, כֵּיצַד, אָמַר לוֹ השכיר תֶּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים זוּז שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ, וְהוּא – בעל הבית אוֹמֵר, הִתְקַבַּלְתָּ דִּינַר זָהָב, שהוא עשרים וחמש זוזי כסף, ובאופן זה מעיקר דין התורה נשבע בעל הבית ונפטר, ככל מודה במקצת, ותקנו חכמים שלא ישבע בעל הבית ויפטר, אלא ישבע השכיר ויטול.
גמרא
שנינו במשנה, 'כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין'. מבררת הגמרא, מְנָא לָן – מנין נלמד דין זה, שבשבועות התורה תמיד הנתבע הוא שנשבע ונפטר, ומבארת, דִּכְתִיב – שנאמר לגבי שבועת השומרים (שמות כב י) 'שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם', ויש ללמוד מכך שמִי שֶׁעָלָיו לְשַׁלֵּם, לוֹ [-עליו מוטלת] הַשְּׁבוּעָה, ועל ידי השבועה נפטר מלשלם.
שנינו במשנה, 'אֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין, הַשָּׂכִיר'. מבררת הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונה דינו של שָׂכִיר, דְּתַקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנָן דְמִישְׁתַּבַּע וּשָׁקֵיל – שתקנו לו חכמים שישבע ויטול, ובמה הוא שונה מכל תובע ממון מחבירו, והלה כופר בכל, שאין התובע נאמן ליטול בשבועה. מבארת הגמרא, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, תַּקָּנוֹת קְבוּעוֹת שָׁנוּ כָּאן, כלומר, תקנות אלו הן עקורות ממקומם הראוי להם, כלומר, אף על פי שהיה ראוי להטיל שבועה זו על בעל הבית, שישבע ויפטר, מכל מקום עַקְרוּהָ רַבָּנָן לִשְׁבוּעָה מִבַּעַל הַבַּיִת, והטעם לכך הוא מִשּׁוּם דְבַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו, ויתכן ששכח אם שילם לשכיר זה או לא, וְשַׁדְיוּהָ אַשָׁכִיר – והטילו שבועה זו על השכיר, שישבע ויטול, מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו דְשָׁכִיר – כדי שיוכל השכיר להתפרנס, ולא יפסיד את שכר יומו, שהוא זקוק לו לפרנסתו. שואלת הגמרא, אם כן, שאנו אומרים שבעל הבית מחמת טרדתו בשאר פועליו שכח אם שילם לשכיר, וְלֵיתַב לֵיהּ בְּלֹא שְׁבוּעָה – מדוע לא אמרו חכמים שישלם בעל הבית לשכירו בלא שישבע השכיר כלל. משיבה הגמרא, שבועה זו היא כְּדֵי לְהָפִיס דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, שהרי הוא סבור ששילם לו והשכיר תובעו שלא כדין, ועל ידי שישבע השכיר יתפייס בעל הבית, שידע שהלה תובעו כדין.
מקשה הגמרא, אִי הֲכִי – אם כך, שאנו אומרים שבעל הבית טרוד בפועליו ומסתבר יותר שהוא הטועה בטענתו, אֲפִילוּ קְצִיצָה נַמִּי – גם כאשר הויכוח ביניהם אינו על התשלום, אלא על הסכום שקצב בעל הבית לשכירו, לִישְׁתַּבַּע שָׂכִיר דְּהָכִי קֵץ לֵיהּ – נאמר שישבע השכיר שהיתה הקציצה כפי שהוא טוען, וְלִישְׁקוֹל – ויטול סכום זה מבעל הבית, אַלָמָה תַּנְיָא – ומדוע שנינו בברייתא שאין הדבר כן, שכך שנינו בה, אוּמָן אוֹמֵר שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי בשכרי, וְהַלָּה [-בעל הבית] אוֹמֵר, לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אַחַת, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, ואין השכיר נאמן בשבועה לטעון שקצץ לו שתים. מתרצת הגמרא, קְצִיצָה מִידְכַּר דְכִירֵי לָהּ אִינְשֵׁי – דרך בני אדם לזכור את הסכום שקצצו לפועלים, ואף שבעל הבית טרוד בפועליו, אינו שוכח את הסכום שקצב לכל אחד מהם.
ממשיכה הגמרא ומקשה, אִי הֲכִי, שמחמת שבעל הבית טרוד בפועליו אנו מאמינים לשכיר בשבועתו, אֲפִילוּ עָבַר זְמַנּוֹ של הפרעון, נַמִּי – גם כן צריך להיות הדין שהשכיר נִשְׁבַּע וְנוֹטֵל, אַלָמָה תַּנְיָא – ומדוע שנינו בברייתא לא כך, שאם עָבַר זְמַנּוֹ, אֵינוֹ נִשְׁבַּע וְנוֹטֵל. מתרצת הגמרא, כיון שבאופן זה יש חֲזָקָה שאֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר בְּאיסור 'בַּל תָלִין', ובודאי שילם לו את שכרו. תמהה הגמרא, וְהָא אָמַרְתָּ – והרי אמרת שאין אנו חושדים בבעל הבית שכוונתו לגזול את השכיר, אלא שבַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בפועליו הוּא, ואם כן גם כשיעבור זמנו יסבור שכבר שילם לו, ומדוע באופן זה אין השכיר נאמן. מתרצת הגמרא, מה שבעל הבית טרוד בפועליו, הָנֵי מִילֵּי – זהו דוקא מִקַמֵּי דְלִימְטֵי זְמַן חִיוּבֵיהּ – קודם שיגיע זמן החיוב, שאם לא ישלם לו יעבור ב'בל תלין', אבל כִּי מָטֵי זְמַן חִיוּבֵיהּ – כאשר מגיע זמן חיובו, וחושש שיעבור באיסור 'בל תלין', רָמֵי אַנַּפְשֵׁיהּ וּמִידְכַּר – מטיל בעל הבית על עצמו לדעת אם פרע או לא, ונזכר בכך, ולכן אם הוא טוען בודאי שכבר שילם לשכיר, הרי הוא נאמן.
