גמרא
שנינו במשנה בכלל החשודים על השבועה, 'אחד שבועת העדות, ואחד שבועת הפקדון, ואפילו שבועת שוא'. תמהה הגמרא, וְלִיתְנֵי נַמִּי – מדוע לא שנתה המשנה גם 'שְׁבוּעַת בִּיטּוּי', וכגון שנשבע שלא יאכל, ואכל, שהעובר עליה נעשה חשוד על השבועה. מתרצת הגמרא, כִּי קָתָנִי – שנתה המשנה רק שְׁבוּעָה כזו, דְּכִי קָא מִישְׁתַּבַּע – שכבר בזמן שנשבע, בְּשִׁיקְרָא קָא מִישְׁתַּבַּע – היתה שבועתו בשקר, וכגון הנשבע שאינו יודע עדות וכיוצא בזה, אֲבָל שְׁבוּעַת בִּיטּוּי, כגון שנשבע שלא יאכל, ואכל, דְּאִיכָּא לְמֵימַר דִּבְקוּשְׁטָא קָא מִישְׁתַּבַּע – שניתן לומר שבשעה שנשבע היתה כוונתו אמיתית, דִּלְמָא מְקַיֵּים לֵיהּ – שהרי יתכן שהיה מקיים את שבועתו, אף שאחר כך עבר על שבועתו, לֹא קָתָנִי – לא שנתה זאת המשנה. ממשיכה הגמרא ומקשה, הָא תִּינַח – נח ומיושב לפי דבריך אופן שנשבע על העתיד, כגון שנשבע שאוֹכַל, ולא אכל, וְכן אם נשבע שלֹא אוֹכַל, ואכל, אבל אם נשבע על העבר, כגון 'אָכַלְתִּי', ובאמת לא אכל, וְ'לֹא אָכַלְתִּי' ובאמת אכל, שבאופן זה כבר בשעת אמירת השבועה היתה זו שבועת שקר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר – מה ניתן לומר, מדוע לא שנתה זאת המשנה. מתרצת הגמרא, תַּנָּא – שנה התנא שְׁבוּעַת שָׁוְא, והיינו שבועת שקר סתם, שאף שלא הזיק בשבועתו לשום אדם מכל מקום נעשה חשוד על השבועה, וְכָל דְּדָמֵי לָהּ – וכלולות בכך השבועות הדומות לה, והיינו שבועת ביטוי.
שנינו במשנה, 'הָיוּ שְׁנֵיהֶם חֲשׁוּדִין על השבועה, חזרה שבועה למקומה, דברי רבי יוסי. רבי מאיר אומר, יחלוקו'. אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן, הֵיכִי תְּנַן – כיצד שנינו במשנה, האם רבי יוסי הוא האומר יחלוקו, או רבי מאיר הוא האומר כן. אָמַר לֵיהּ רב נחמן, לֹא יָדַעְנָא. המשיך רבא ושאלו, הִלְכְתָא מַאי – מה היא ההלכה במחלוקת זו. אָמַר לֵיהּ רב נחמן, לֹא יָדַעְנָא. תָּנֵי [-שנה] רַב זְבִיד בִּדְבֵי [-בבית מדרשו של] רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הוא האוֹמֵר יַחֲלוֹקוּ [והיינו שלא כפי הגירסא שבמשנתנו, שרבי מאיר הוא האומר כן], וְכֵן אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מַנְיוּמִי, עָבַד רַב נַחְמָן עוּבְדָא – עשה רב נחמן מעשה, שפסק הלכה בנידון זה כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר יַחֲלוֹקוּ.
שנינו במשנה, 'היו שניהם חשודים על השבועה, חָזְרָה שְׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ'. מבררת הגמרא, לְהֵיכָן חָזְרָה, ומביאה בזה הגמרא מחלוקת, אָמַר רַבִּי אַמִּי, רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּבָבֶל אָמְרוּ, חָזְרָה שְׁבוּעָה לְסִינַי, כלומר, לשבועה שהשביע ה' את ישראל בהר סיני על 'לא תגזול', והוא יעניש את הכופר בממון חבירו, אבל בית דין אינם פוסקים בזה הלכה, לא לחייב שבועה ולא לחייב ממון. וְרַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ, חָזְרָה שְׁבוּעָה לִמְחוּיָיב לָהּ – למי שהתחייב בה בתחילה, והיינו הנתבע, ומתוך שאינו יכול להשבע חייב לשלם. ומבאר רבי אמי את דבריו, 'רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּבָבֶל' הם רַב וּשְׁמוּאֵל, דִּתְנַן במשנה, וְכֵן הַיְתוֹמִים לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה – אין גובים מנכסי יתומים אלא בשבועה, וְהַוִינָן בָּהּ – ודנה הגמרא בביאור משנה זו, יְתוֹמִים מִמַּאן כו' והסיקה הגמרא שהמשנה עוסקת באופן שמתו המלוה והלוה, ויתומי המלוה באים לגבות את חוב אביהם מיתומי הלוה, ואמרו על כך רב ושמואל שדין זה הוא רק כשמת המלוה בחיי הלוה, אבל אם מת הלוה בחיי המלוה, הרי כבר התחייב המלוה לבני הלוה שבועה שלא פרע לו אביהם את חובו [כיון שאין גובים מנכסי יתומים ללא שבועה], וכיון שאין בניו יכולים להשבע בבירור שלא נפרע אביהם חוב זה, ואף יתומי הלוה אינם יכולים להשבע בבירור שאביהם פרע את החוב, אין כאן לא שבועה ולא פרעון, הרי שסוברים רב ושמואל שאם שני הצדדים אינם יכולים להשבע, חוזרת השבועה לסיני, ואין בית דין מחייבים שבועה ולא ממון.
ו'רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל' שחוזרת השבועה למחויב בה, זהו רַבִּי אַבָּא, ומביאה הגמרא תא המעשה ממנו יש ללמוד שכן היא דעת רבי אבא, דְּהַהוּא גַּבְרָא דְחָטַף נַסְכָא מֵחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שחטף מחבירו חתיכת כסף, אָתָא לְקַמֵּיהּ – ובא לדין לפניו דְּרַבִּי אַמִּי, וּבאותה שעה יָתֵיב רַבִּי אַבָּא קַמֵּיהּ – היה רבי אבא יושב לפני רבי אמי, אַיְיתֵיה חַד סַהֲדָא דְמִיחְטַף חַטְפָא מִינֵּיהּ – הביא התובע עד אחד שהנתבע חטף ממנו את אותה נסכא, אָמַר לֵיהּ הנתבע, אִין חַטְפִי וְדִידִי חַטְפִי – אכן חטפתי ממך את אותה נסכא, אך את שלי חטפתי, כיון שהיתה שייכת לי. אָמַר רַבִּי אַמִּי, הֵיכִי נִידַיְינוּ דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא – כיצד ידונו הדיינים דין זה, נֵימָא לֵיהּ – אם נאמר לנתבע 'זִיל שְׁלִים' – לך ותשלם, הרי לֵיכָּא תְּרֵין סַהֲדֵי – אין שני עדים על כך שחטף [אך אם היו שני עדים, היה חייב לשלם, ולא היה נאמן לטעון שחטף את שלו, כיון שיש חזקה שכל מה שתחת יד האדם, הרי הוא שלו]. נִפְטְרֵיהּ – ואם נרצה לפוטרו לגמרי, אִיכָּא חַד סַהֲדָא – הרי יש עד אחד המעיד שחטף את הנסכא מיד חבירו. לֵימָא לֵיהּ אִשְׁתַּבַּע – ואם נרצה לחייבו שבועה, כדין מי שעד אחד מכחישו, הָא אָמַר – הרי הוא מודה לדברי העד ואומר אִין חַטְפִי וְדִידִי חַטְפִי, ואילו העד מחייבו שבועה להכחישו. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אִם כֵּן, הֲוָה לֵיהּ מְחוּיָיב שְׁבוּעָה דאורייתא נגד העד, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע כיון שאינו מכחישו, אלא טוען שחטף את שלו, וְכָל הַמְּחוּיָיב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע, מְשַׁלֵּם, ואף במשנתנו יסבור רבי אבא שאם שניהם חשודים ואינם יכולים להשבע, חוזרת השבועה לנתבע, שהוא הראשון שהתחייב בה, ומתוך שאינו יכול להשבע, משלם.
