משנה ב: אֵיזֶהוּ שְׂדֵה הָאִילָן, כָּל שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת לְבֵית סְאָה, אִם רְאוּיִין לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא מְלֹא הָאוֹרֶה וְסַלּוֹ חוּצָה לוֹ:
משנה ב: התבאר במשנה הקודמת שמותר לחרוש 'שדה אילן' בשנה השישית, כל זמן שהחרישה מועילה לפירות של השנה השישית, או עד חג השבועות, מבררת המשנה עתה, אֵיזֶהוּ 'שְׂדֵה הָאִילָן' לענין זה, ומבארת, כָּל שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת לְבֵית סְאָה – אם יש קרקע בגודל חמישים אמה על חמישים אמה, שיש בה שלשה אילנות, אִם רְאוּיִין אותם אילנות לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה – תאנים מיובשות ומעוכות יחד בעיגול, ככיכר, במשקל שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּמנה האִיטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן [ו'ראויים לעשות' היינו מצד עובי וחוזק הענפים, אף אם באמת אינם עושים שיעור זה של תאנים]. אך אם היו אותם אילנות ראויים לעשות רק פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא כשיעור מְלֹא עמידת הָאוֹרֶה [-מלקט התאנים] וְסַלּוֹ – ומקום הנחת סלו, חוּצָה לוֹ – מחוץ למקום שתחת האילן עצמו, שמותר לחורשו, ואילו את שאר בית הסאה אין חורשים אלא עד הפסח, כדין שדה תבואה, שיבואר להלן (פ"ב מ"א).
