משנה ד: הָיָה אֶחָד עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה וּשְׁנַיִם אֵין עוֹשִׂין, אוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן, עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה. הָיוּ עֲשָׂרָה, מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה, בֵּין עוֹשִׂין בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד) בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, אֶלָּא חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מָה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר:
משנה ד: כפי שהתבאר במשניות הקודמות, 'שדה אילן' לענין חרישה קודם השביעית היינו בית סאה שיש בה שלשה אילנות, שכל אחד מהם ראוי לעשות ככר דבלה, משנתנו מוסיפה פרטי דינים בענין זה: הָיָה אילן אֶחָד עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה, וּשְׁנַיִם אֵין עוֹשִׂין, אוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן, והיינו כמלא אורה וסלו סביב האילן, ודין זה הוא עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה אילנות, כלומר, אפילו אם היו תשעה אילנות בבית סאה, יש צורך שלכל הפחות שלשה מהם יעשו כל אחד ככר דבילה. אבל אם הָיוּ עֲשָׂרָה, או שהיו מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה, בֵּין עוֹשִׂין בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן.
עתה חוזרת המשנה לבאר את עיקר הדין המבואר ברישא, שאם אין האילנות עושים ככר דבילה אין חורשים להם אלא לצורכם ולא יותר, ואף שעדיין לא התחילה שנת השמיטה, שֶׁנֶּאֱמַר 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת', ואף שפסוק זה נאמר לגבי שבת, אי אפשר לפרשו לגבי שבת, שהרי כבר נאמר איסור מלאכה בשבת, וכן אם נפרשו לגבי שביעית, הרי אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, שהרי כבר נאמר איסור חרישה וקצירה בשנה השביעית, אֶלָּא פסוק זה עוסק בחָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית, שֶׁהוּא נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית – שקצירתו תהיה בשנה השביעית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית – קציר בשנה השמינית של חרישה שנעשתה בשביעית, שכל אלו אסורים, ומחמת כן אסור לחרוש בשנה השישית לצורך השנה השביעית. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל חולק על דרשה זו ואוֹמֵר, באמת הפסוק עוסק ביום השבת, ובא ללמד, מָה חָרִישׁ האסור היינו חריש של רְשׁוּת, שהרי לעולם אין מצוה לחרוש, אַף קָצִיר האסור היינו דוקא של רְשׁוּת, יָצָא מכלל זה קְצִיר הָעֹמֶר, שהוא קציר של מצוה, שמותר לקוצרו אפילו בשבת.
