משנה ג: עוֹשֶׂה אָדָם אֶת שָׂדֵהוּ שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה. יָתֵר מִכָּאן, מַחֲצִיב, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. עוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר. רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט, מוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל הַסָּלַע:
משנה ג: [משנתנו ממשיכה את דברי רבי שמעון, שאמר במשנה הקודמת שמותר להוסיף גם על האשפתות], ומכל מקום עוֹשֶׂה אָדָם אֶת שָׂדֵהוּ שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה, ואפילו אם אין בהם עשר משפלות בכל אחת, ובלבד שלא יהיו פחות משלש משפלות בכל אשפה, יָתֵר מִכָּאן – ואם הוסיף על שלש אשפתות, לא יעמידם בשורה, שנראה הדבר כמזבל את שדהו, אלא מַחֲצִיב – מעמידם בעיגול, כרגלי החצובה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין אף אם מעמידם בדרך זו, עַד שֶׁיַּעֲמִיק את מקום האשפה שְׁלֹשָׁה טפחים, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה טפחים, כדי שיהא ניכר שאין כוונתו לזבל עתה את שדהו, אלא מניחם שם לשמירה.
עוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר, כלומר, רשאי הוא להניח את כל הזבל שיש לו במקום אחד, כב'אוצר', ואפילו מאה משפלות, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, והיינו באופן שיש לו יותר משלשים משפלות [שהרי שלשים משפלות התירה המשנה לעיל להניח אפילו בשלשה מקומות, כל שכן שמותר להניחם במקום אחד], עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט – ואם יש לו בביתו זבל מועט, ואינו יכול להוציא בבת אחת כמות של עשר משפלות, מוציא בכל פעם מעט, ומוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר לעשות כן, שמא לא יזדמן לו אחר כך עוד זבל, וייראה מה שהביא בתחילה, שהוא מועט, כבר לזבל את שדהו, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל הַסָּלַע, שכיון שאינו ראוי לזריעה, אין נראה הדבר כזיבול השדה.
