משנה ז: אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, נִתְפָּשׂ בַּשְּׁבִיעִית. וְהַפְּרִי עַצְמוֹ, אָסוּר:
משנה ז: אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לשמן התרומה לִידֵי פְסוּל, שהרי כשיגיע זמן הביעור של ירק השביעית, יצטרך לבער עמו גם את השמן של התרומה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר, כיון שהוא סובר שאין איסור להביא תרומה לידי פסול.
וְכאשר קונה האדם דברים אחרים בפירות שביעית, וממשיך וקונה בדמי השביעית דברים אחרים, אפילו כמה וכמה פעמים, אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – הדבר שקנה באחרונה נִתְפָּשׂ בִּקדושת שְּׁבִיעִית, ואלו שהיו לפניו אינם קדושים, וְהַפְּרִי עַצְמוֹ של שביעית אינו יוצא מכלל קדושת שביעית שלו, ואָסוּר, וכגון שקנה בפירות שביעית בשר, הבשר והפירות קדושים. ואם חזר וקנה בבשר דגים, יצא הבשר מקדושתו ונתפסו הדגים בקדושת שביעית. קנה בדגים שמן, יצאו דגים ונתפס השמן, וחייב לבער את הפירות עצמם, שלא פקעה קדושתם, ואת השמן, שהוא הקנין האחרון. ודין זה נלמד מכך שנאמר (ויקרא כה יב) 'כִּי יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם', ומכך שהשוותה התורה את היובל לקודש יש ללמוד שכשם שקודש תופס את דמיו, כך פירות שביעית תופסים את דמיהם. ואמנם קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין, ואילו פירות שביעית נשארים בקדושתם גם לאחר שהתפיסו בקדושה את דמיהם, כיון שנאמר לשון 'תהיה', ללמד שתהיה השביעית בהוויתה לעולם, גם לאחר שנתפס דבר נוסף בקדושתה.
