משנה ט: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִירֻשָּׁה אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר, אֶלָּא יִמָּכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶן, וּדְמֵיהֶם יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם. הָאוֹכֵל מֵעִסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, חַיָּב מִיתָה:
משנה ט: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִירֻשָּׁה אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה, כלומר, פירות שביעית שנאספו בהיתר, לצורך האוספם, ולאחר מכן נתנם במתנה לאדם זה, או מת והורישם לאדם זה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן – אותו אדם שירשם או קיבלם במתנה צריך לאוכלם יחד עם אחרים, ואינו רשאי לאוכלם לבדו, וטעמו, כיון שהוא סובר כבית שמאי (פ"ד מ"ב) שאסור לאכול פירות שביעית באופן שהוא מחזיק טובה מחמתם לאדם אחר, וכאן הרי הוא מחזיק טובה לנותן המתנה או למוריש, ולכן צריך הוא לתת גם לאחרים לאכול מפירות אלו, ואז רשאי גם הוא לאכול מהם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר, כלומר, אנו אומרים סוברים כבית הלל, שמותר לאכול פירות שביעית גם באופן שעל ידי זה הוא מחזיק טובה לאחר, אך לדבריך שהדבר אסור, נמצא שכאן לא זו בלבד שהוא עצמו אוכל מהפירות הללו, אלא גם נותן לאחרים המחזיקים לו טובה בכך, אֶלָּא יִמָּכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶן – האוכל מהם צריך לשלם את דמיהם, כדי שלא יחזיק טובה באכילתם, וּדְמֵיהֶם יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם.
הָאוֹכֵל מֵעִסַּת שְׁבִיעִית – עיסה העשויה מתבואה של שביעית, עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, חַיָּב מִיתָה בידי שמים, ככל מי שאוכל עיסה שלא הופרשה ממנה חלה, והוצרכה המשנה לחדש זאת, שלא נאמר שאין חיוב הפרשת חלה בעיסה של שביעית, כיון שנאמר 'והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה', ולא לשריפה, והרי חלה שנטמאת טעונה שריפה. אין הדבר כן, שנאמר 'ראשית עריסותיכם', מכל עיסה שיש לכם תפרישו חלה, ואפילו מעיסה של שביעית.
