פרק י, משנה א: שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת, וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת, וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת:
פרק י
מלבד מצוות שמיטת קרקעות בשנה השביעית, ציוותה התורה אף על שמיטת כספים, שנאמר (דברים טו, א-ג) 'מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה, וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה', אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ'. פרק זה עוסק בהלכות שמיטת כספים.
משנה א: השנה השְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה – כל הלואה שהלוה אדם לחבירו ועברה עליה השנה השביעית, אין המלוה יכול לתבוע מהלוה את חובו, בין אם היתה זו הלואה בִּשְׁטָר, ששעבד לו את נכסיו עבור ההלואה, וּבין אם היתה זו הלואה שֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת – הקונה בחנות בהקפה, שאינו משלם בכל פעם שהוא קונה ואינו קובע זמן לפרעון, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת, כיון שאין זה חוב ואין זו דרך הלואה, שאין דרך המוכר לנוגשו שיפרע לו. וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה, שעשה חשבון עם הקונה כמה הוא חייב לו, וקבע לו זמן לפרוע את חובו, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט, כלומר, כאשר קונה האדם בפעם הראשונה בהקפה, וחזר ולקח פעם שניה, נעשית הפעם הראשונה כהלואה ונשמטת, כיון שהיה ראוי לו לשלם על הקניה הראשונה לפני שיקנה פעם שניה, ומה שלקח בפעם השניה אינה נשמטת. וכן אם חזר וקנה פעם שלישית, נעשות הפעמיים הראשונות כהלואה ונשמטות, והפעם השלישית אינה נשמטת, וכן לעולם, הקניה האחרונה שקנה אינה נשמטת, וכל הקניות שקדמו לה נשמטות.
שְׂכַר שָׂכִיר – השוכר פועל ועדיין לא שילם לו את שכרו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, כיון שאין זו דרך הלואה. וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, שקבע לו זמן לפרעון, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שיש חילוק בדבר, כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית – שמפסיקים לעשותה בשביעית, כגון חרישה וקצירה, נעשה השכר שחייב האדם לשכירו על השנים הקודמות כהלואה, ושביעית מְשַׁמֶּטֶת, וְאילו שכר שכיר הבא על מלאכה שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אין חוב זה נעשה כהלואה, והשביעית אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת:
