משנה ב: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵין מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין:
משנה ב: השנה השביעית משמטת ומבטלת את החוב רק בסופה, והיינו בשקיעת החמה של היום האחרון לחודש אלול. משנתנו עוסקת בזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראיה, והיום השלשים של חדש אלול היה ספק, שאם יבואו עדים שראו את החודש באותו יום יהיה זה אחד בתשרי של השנה השמינית, ואם לא יבואו עדים יהיה זה שלשים באלול של השנה השביעית. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה, וְחִלְּקָהּ לקונים בהקפה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה – ביום השלשים של חדש אלול, הראוי להיות ראש השנה אם יעידו על כך עדים [והיו נוהגים באותו יום קדושת ראש השנה מתחילתו, שמא יבואו עדים], אִם לבסוף לא באו עדים והתברר שהָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, ואותו יום ששחט ומכר בו בהקפה היה שלשים באלול, נמצא שכאשר שקעה החמה באותו יום הסתיימה השנה השביעית, ומְשַׁמֵּט – התבטל החוב של אותם שקנו ממנו את בשר הפרה בהקפה. וְאִם לָאו, שבאו עדים והעידו שראו את הלבנה, ונמצא שאותו יום היה כבר אחד בתשרי של השנה השמינית, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט.
הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, שחייבה אותם התורה בקנס של חמישים שקלים, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, שחייבה אותו התורה בקנס של מאה שקלים, קודם שנתבעו בדין והתחייבו על מעשיהם, שאין אלו חובות ודאיים, שהרי אם יודו בעצמם במעשיהם ייפטרו מהקנס [ורק אם נודע הדבר לבית דין על פי עדים, מחייבים אותם בקנס], וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין – פסק בית דין שנכתב, שהרי הוא כבר כאילו נגבה, ואינו נחשב כחוב, אֵין מְשַׁמְּטִין, לפישכל אלו אינם נחשבים כ'חוב', בקנסות כיון שיתכן שכלל לא יבואו לידי חיוב, ובמעשה בית דין כיון שנחשב הממון כגבוי.
הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין, והטעם בשני דינים אלו הוא כיון שנאמר בפסוק 'וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ', כלומר, שיהא ממונו של המלוה אצל הלוה, למעט אופן שהיתה ההלואה על המשכון, שגם ממונו של הלוה, והיינו המשכון, נמצא ביד המלוה. וכן מתמעט מכך המוסר שטרותיו לבית דין, שאין מתקיים בזה אשר יהיה 'לך' את אחיך, כיון שנחשב החוב כמסור לבית דין, ואינו ביד המלוה.
