משנה ט: הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ:
משנה ט: לוה הַמַּחֲזִיר חוֹב למלוה בַּשְּׁבִיעִית [-לאחר שעברה השנה השביעית ונשמט החוב], אף שאמר לו המלוה 'משמט אני', וכפי שהתבאר במשנה הקודמת שיכול לומר לו 'אף על פי כן רצוני לתת לך במתנה', רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ.
עתה מביאה המשנה דינים נוספים שאינם שייכים לשמיטת כספים, אלא לכך שהעושה אותם רוח חכמים נוחה ממנו: הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר, שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, כיון שגר שנתגייר דינו כקטן שנולד, אין הבנים הללו שנולדו בגויותו נחשבים כבניו לענין ירושה, אף שגם הם התגיירו, ולכן אם מת הגר, לֹא יַחֲזִיר את החוב לְבָנָיו, כיון שאינם יורשים אותו, וּמכל מקום אִם הֶחֱזִיר לבניו, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ, כיון שיש בכך תועלת שלא יחזור הגר לסורו מחמת שייראה לו שהפסיד ממון בגלל דיני התורה. [אמנם דין זה הוא באופן שהבנים נולדו כשהיה אביהם גוי, ומדין התורה גוי יורש את אביו, ואם לא יחזירו להם את החוב, יחשבו הבנים בליבם שאם היו נשארים גויים היו יורשים את אביהם, ועתה הפסידו. אך אם היתה הורתם שלא בקדושה, אך נולדו כבר בקדושה, לאחר שהתגיירה אמם, נמצא שמעולם לא היו ראויים ליורשו, שהרי נולדו כבר כיהודים ולא התגיירו, אין לחשוש שיחזרו לסורם, ואין הלוה צריך להחזיר לבנים אלו].
כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה, אך כל זמן שלא משך הקונה את החפץ, אף אם נתן למוכר את דמיו, לא חל הקנין וכל אחד מהם יכול לחזור בו מהמכירה, וּמכל מקום כָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ ואינו חוזר בו אף שעדיין לא היתה משיכה, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ, שכך דרשו חכמים את הפסוק (ויקרא יט לו) 'אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם', שיהיה 'הן' שלך צדק, ויהיה 'לאו' שלך צדק, שלא תחזור מדבריך.
הדרן עלך מסכת שביעית
