משנה ד: וְאֵלּוּ מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַעֲלִיַּת חֲנַנְיָה בֶן חִזְקִיָּה בֶן גֻּרְיוֹן כְּשֶׁעָלוּ לְבַקְּרוֹ, נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל, וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר דְּבָרִים גָּזְרוּ בוֹ בַיּוֹם:
משנה ד: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, גזרו חכמים שלא יפלה האדם את בגדיו, ולא יקרא לאור הנר בשבת, מחשש שמא יטה. אומרת המשנה, וְאֵלּוּ – שתי גזירות אלו, הן מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַעֲלִיַּת חֲנַנְיָה בֶן חִזְקִיָּה בֶן גֻּרְיוֹן, שנטמן בעלייתו כדי ליישב ולבאר את הפסוקים בספר יחזקאל, שנראים כסותרים את דברי התורה, כְּשֶׁעָלוּ חכמים לְבַקְּרוֹ, ובאותה שעה היו שם כל החכמים הראויים להוראה שבאותו דור, נִמְנוּ – עמדו למנין, וְרַבּוּ – היו מרובים תלמידי בֵּית שַׁמַּאי עַל תלמידי בֵּית הִלֵּל, וכיון שאמרה תורה 'אחרי רבים להטות', נפסקה הלכה באותן מחלוקות כדברי בית שמאי, וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר דְּבָרִים גָּזְרוּ בוֹ בַיּוֹם, ושתים מהן אֵילוּ הגזירות שהובאו במשנה הקודמת, האיסור לפלות בגדים ולקרוא בשבת לאור הנר.
