משנה ט: אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא, שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין כְּלֵי לָבָן לְכוֹבֵס נָכְרִי שְׁלשָׁה יָמִים קֹדֶם לַשַּׁבָּת. וְשָׁוִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ, שֶׁטוֹעֲנִין קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וְעִגּוּלֵי הַגַּת.
משנה ט: כהמשך למחלוקת בית שמאי ובית הלל בענין מסירת בגדים לכובס נכרי סמוך לשבת, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין כְּלֵי לָבָן לְכוֹבֵס נָכְרִי שְׁלשָׁה יָמִים קֹדֶם לַשַּׁבָּת, כיון שבגדים אלו צריכים זמן רב לכביסה, והחמירו על עצמם כבית שמאי, שלא תיעשה מלאכה בבגדיהם בשבת. וְשָׁוִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ – לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, שֶׁטוֹעֲנִין קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וְעִגּוּלֵי הַגַּת – שמותר להניח בערב שבת את הקורות או העיגולים המונחים על גבי הזיתים או הענבים, לסוחטם לגמרי, אף שהסחיטה נמשכת גם בשבת, כיון שגם אם היה עושה כן בשבת עצמה אין בכך איסור דאורייתא, שהרי נעשתה כבר עיקר הסחיטה קודם לכן, ובין כך המשקה זב מהפירות, אלא שטעינת הקורות מסייעת לכך, ובדבר כזה לא גזרו חכמים איסור בערב שבת.
משנה י: אֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם. אֵין נוֹתְנִין פַת לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה, וְלֹא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיִּקְרֹם הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ.
משנה י: לאחר שבמשניות הקודמות הובאו גזירות שיש בהן מחלוקת בית שמאי ובית הלל, משנתנו מביאה גזירות שהכל מודים בהן: אֵין צוֹלִין בערב שבת בָּשָׂר, בָּצָל, וּבֵיצָה, אֶלָּא אם הם מונחים על האש שיעור זמן שיש בו כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם – לפני כניסת השבת, והיינו שיתבשלו בשיעור שליש הבישול, שאז הם כבר ראויים לאכילה. שאם לא כן יש חשש שיחתה בגחלים כדי למהר את הבישול. וכן אֵין נוֹתְנִין פַת לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה – סמוך לכניסת השבת, וְלֹא נותנים חֲרָרָה [-עוגה] עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, אֶלָּא אם יש שהות ביום כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, די בכך שתהיה שהות ביום כְּדֵי שֶׁיִּקְרֹם הצד הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ, ואין צורך שיקרמו שני הצדדים.
