משנה ד: לֹא יִקֹּב אָדָם שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה וִימַלְאֶנָּה שֶׁמֶן, וְיִתְּנֶנָּה עַל פִּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא מְנַטֶפֶת, אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל חֶרֶס. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. אֲבָל אִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּחִלָּה, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כֶלִי אֶחָד. לֹא יְמַלֵּא אָדָם קְעָרָה שֶׁל שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּה בְּצַד הַנֵּר, וְיִתֵּן רֹאשׁ הַפְּתִילָה בְּתוֹכָהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא שׁוֹאֶבֶת. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.
משנה ד: משנתנו מביאה גזירה נוספת שגזרו חכמים בענין הדלקת נרות שבת: לֹא יִקֹּב אָדָם שְׁפוֹפֶרֶת [-קליפה חיצונית] שֶׁל בֵּיצָה, וירוקן את תוכנה, וִימַלְאֶנָּה שֶׁמֶן, וְיִתְּנֶנָּה עַל פִּי הַנֵּר [-'נר' הוא החלק שבו מונח השמן, ומשם שואבת הפתילה את השמן כדי לדלוק], ועושה כן בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא הביצה מְנַטֶפֶת שמן לתוך הנר אף לאחר שיגמר השמן שבנר עצמו, וכך ידלק הנר זמן רב יותר, וטעם האיסור הוא לפי שאחרי שעשה כן הרי הוקצה השמן להדלקה, ואם נוטל ממנו שמן הרי הוא כמכבה, וחששו חכמים שישכח ויבא להשתמש בשמן שבביצה, כיון שאין ניכר שהוא חלק מהנר, ואֲפִלּוּ הִיא שֶׁל חֶרֶס – וגם אם הכלי שמטפטף הוא של חרס, אין אומרים שהוא מאוס בעיניו ולא יבא ליטול ממנו שמן, אלא חששו לכך, ואסרו להניחו כך שיטפטף שמן אל הנר. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר, כי מאחר ורואה האדם שהביצה או הכלי מטפטף לתוך הנר יודע הוא שאסור ליטול ממנו שמן, ולא חששו שיעבור ויטול. אֲבָל אִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּחִלָּה – אם האומן שהכין את הנר חיבר לו מתחילה כלי נוסף המטפטף לתוכו שמן, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כֶלִי אֶחָד, ובודאי לא יבא ליטול ממנו שמן בשבת. כפי שהתבאר, ה'נר' הוא הכלי שבו יש שמן ובו מונחת הפתילה, ומדליקים את ראש הפתילה היוצא מן הנר, וראש הפתילה השני שקוע בתוך השמן שבנר. אומרת המשנה, לֹא יְמַלֵּא אָדָם קְעָרָה שֶׁל שֶׁמֶן, וְיִתְּנֶנָּה בְּצַד הַנֵּר, וְיִתֵּן את רֹאשׁ הַפְּתִילָה בְּתוֹכָהּ – ישים פתילה ארוכה שעוברת בתוך השמן שבנר עצמו, ויוצאת החוצה ונכנסת לתוך קערת השמן, בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא שׁוֹאֶבֶת שמן רב מהקערה, ותדלק זמן רב, וגם בזה אסרו חכמים כיון שאסור ליטול שמן מאותה קערה, וחששו שישכח ויבא ליטול שמן מהקערה. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר אף בזה, כיון שרואה האדם שהפתילה שבנר עוברת אל קערת השמן, וזוכר שאסור ליטול משמן זה.
משנה ה: הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גוֹיִם, מִפְּנֵי לִסְטִים, מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה, וְאִם בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שֶׁיִּישַׁן, פָּטוּר. כְּחָס עַל הַנֵּר, כְּחָס עַל הַשֶּׁמֶן, כְּחָס עַל הַפְּתִילָה, חַיָּב. וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר בְּכֻלָּן, חוּץ מִן הַפְּתִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם.
משנה ה: אדם הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר בשבת מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מדבר שיש בו סכנה, כגון שמתיירא מִפְּנֵי גוֹיִם עובדי עבודה זרה, שביום חגם אינם מניחים לבני אדם אחרים להדליק אור בבתיהם, או שמתיירא מִפְּנֵי לִסְטִים שיראוהו מחמת הנר הדולק, או שמכבה מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה המבעתת אותו, והיינו חולי של מרה שחורה, ויש בזה משום פיקוח נפש, וְאִם בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שיש בו סכנה, כדי שֶׁיִּישַׁן, פָּטוּר, ואף מותר לכתחילה לעשות כן, משום פיקוח נפש. כְּחָס עַל הַנֵּר – אבל המכבה את הנר מפני שהוא רוצה שלא יתקלקל הנר [והיינו הכלי שבתוכו מניחים את השמן], כְּחָס עַל הַשֶּׁמֶן – או שמכבה מחמת שהוא רוצה שיישמר השמן, כְּחָס עַל הַפְּתִילָה, שלא תִּכְלֶה, חַיָּב, ואף שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, סובר תנא זה שחייבים עליה. וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר בְּכֻלָּן, כיון שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך לכיבוי עצמו, אלא רצונו שלא יתקלקל הנר או שלא יכלה השמן, חוּץ מִן הַפְּתִילָה, שהמכבה אותה חייב אף לרבי יוסי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם, והרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שחייבים עליה.
