משנה א: בַּמֶּה טוֹמְנִין, וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין. אֵין טוֹמְנִין, לֹא בַגֶּפֶת, וְלֹא בַזֶּבֶל, לֹא בְמֶלַח, וְלֹא בַסִיד, וְלֹא בַחוֹל, בֵּין לַחִים, בֵּין יְבֵשִׁים, לֹא בַתֶּבֶן, וְלֹא בַזָּגִים, וְלֹא בַמוֹכִים, וְלֹא בָעֲשָׂבִים, בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִים. אֲבָל טוֹמְנִין בָּהֶן כְּשֶׁהֵן יְבֵשִׁים. טוֹמְנִין בַּכְּסוּת, וּבַפֵּרוֹת, בְּכַנְפֵי יוֹנָה, וּבִנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁים, וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּדַקָּה, וּמַתִּיר בַּגַסָּה:
משנה א: כפי שהוזכר לעיל, אסרו חכמים להטמין את התבשיל אפילו בערב שבת בדבר המוסיף הבל, מחשש שמא יטמין בגחלים ויבא לחתות בהם בשבת. במשניות הבאות יבוארו פרטי דיני הטמנה: בַּמֶּה טוֹמְנִין – באילו דברים מותר לטמון את החמין מערב שבת, וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין. אֵין טוֹמְנִין, לֹא בַגֶּפֶת – פסולת זיתים או שומשומים, וְלֹא בַזֶּבֶל – זבל בהמות, לֹא בְמֶלַח, וְלֹא בַסִיד, וְלֹא בַחוֹל, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים, שכל אלו כשהם מקובצים יחד הם חמים מאד. וכן אין טומנים לֹא בַתֶּבֶן, וְלֹא בַזָּגִים – קליפות וגרעיני ענבים, וְלֹא בַמוֹכִים – צמר, או צמר גפן, וְלֹא בָעֲשָׂבִים, ובדברים אלו אסור להטמין רק בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִים, שאז הם מוסיפים הבל, אֲבָל טוֹמְנִין בָּהֶן כְּשֶׁהֵן יְבֵשִׁים, שאז אינם מוסיפים הבל. טוֹמְנִין בַּכְּסוּת – בבגדים, וּבַפֵּרוֹת, בְּכַנְפֵי יוֹנָה ושאר נוצות, וּבִנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁים – פסולת של העץ שנחתך על ידי הנגרים, וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן [-קיסמים הנושרים מן הפשתן כשסורקים אותו] דַּקָּה, שכל אלו אינם מוסיפים כלל הבל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בִּנעורת של פשתן דַקָּה, וּמַתִּיר בַּגַסָּה – בנעורת עבה.
משנה ב: טוֹמְנִין בַּשְׁלָחִין, וּמְטַלְטְלִין אוֹתָן. בְּגִזֵּי צֶמֶר, וְאֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, נוֹטֵל אֶת הַכִּסּוּי וְהֵן נוֹפְלוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, קֻפָּה, מַטָהּ עַל צִדָּהּ, וְנוֹטֵל, שֶׁמָּא יִטֹל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹטֵל וּמַחֲזִיר. לֹא כִסָּהוּ מִבְּעוֹד יוֹם, לֹא יְכַסֶּנּוּ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה, מֻתָּר לְכַסּוֹתוֹ. מְמַלֵּא אֶת הַקִּיתוֹן, וְנוֹתֵן לְתַחַת הַכַּר אוֹ תַחַת הַכֶּסֶת:
משנה ב: משנתנו ממשיכה לבאר את דיני הטמנה: טוֹמְנִין – מותר לטמון את החמין בערב שבת בַּשְׁלָחִין – עורות בהמה, וּמְטַלְטְלִין אוֹתָן – ואף מותר לטלטלם בשבת, כיון שהם ראויים לישיבה. טומנים בְּגִזֵּי צֶמֶר, וְאֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן – אסור לטלטלם בשבת, כיון שהם מוקצים לטוויה ואריגה, שהן מלאכות האסורות בשבת. ואם כן, שאסור לטלטלם, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה – כיצד הוא מוציא בשבת את הקדירה המוטמנת בהם, נוֹטֵל אֶת הַכִּסּוּי של הקדירה, שאינו מוקצה, וְהֵן נוֹפְלוֹת מאליהן [ואין אומרים שהכיסוי נעשה 'בסיס' לגיזי הצמר, כיון שאין הכיסוי משמש אותם אלא הם משמשים את הקדירה, לשמור את חומה]. ולאחר שהסיר את הכיסוי, נחלקו תנאים כיצד ינהג, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אם היתה זו קֻפָּה, לא יוציאנה מבין גיזי הצמר, אלא מַטָהּ עַל צִדָּהּ, וְנוֹטֵל ממנה את התבשיל, והטעם שלא יוציא את הקופה כולה, מחשש שֶׁמָּא יִטֹל, ויפלו גיזי הצמר לתוך הגומא שהקופה היתה מונחת שם, וּכשירצה להחזירה לשם כדי לשמור את חומו של שארית התבשיל, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר אותה לשם ללא טלטול גיזי הצמר, ומחשש שיארע כן גזרו חכמים שלא יוציא את כולה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹטֵל – רשאי ליטול את הקדירה כולה, וְאם לא נפלו גיזי הצמר למקום הקדירה, מַחֲזִיר. אבל גם לדעת חכמים, אם נפלו לשם גיזי הצמר, אסור להוציאם בשבת. עתה מבארת המשנה את דיני הטמנה בשבת עצמה: לֹא כִסָּהוּ – לא הטמין את התבשיל מִבְּעוֹד יוֹם – מערב שבת, לֹא יְכַסֶּנּוּ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, אחרי שנכנסה השבת, לפי שאסור להטמין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. אבל אם כִּסָּהוּ בערב שבת, והיה מכוסה בכניסת השבת, וְנִתְגַּלָּה בשבת עצמה, מֻתָּר לחזור ולְכַסּוֹתוֹ. דין נוסף, מְמַלֵּא אדם אֶת הַקִּיתוֹן – את הכד, במים קרים, וְנוֹתֵן אותו בשבת לְתַחַת הַכַּר אוֹ תַחַת הַכֶּסֶת, כדי שתפוג צינתן מעט, או כדי שלא יצטננו יותר, וכיון שאין זו הטמנה לשם חימום, הדבר מותר אפילו בשבת עצמה.
