מסכת שבת, פרק טז, משניות ה-ו

משנה ה: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס אוֹמֵר פּוֹרְסִין עוֹר שֶׁל גְּדִי עַל גַּבֵּי שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל שֶׁאָחַז בָּהֶן אֶת הָאוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחָרֵךְ וְעוֹשִׂין מְחִצָּה בְּכָל הַכֵּלִים בֵּין מְלֵאִים בֵּין רֵיקָנִים בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תַעֲבֹר הַדְּלֵקָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּכְלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים מְלֵאִין מַיִם לְפִי שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל אֶת הָאוּר וְהֵן מִתְבַּקְּעִין וּמְכַבִּין אֶת הַדְּלֵקָה:
משנה ה: משנתנו ממשיכה לדון בדינים השייכים לדליקה בשבת:
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס אוֹמֵר, פּוֹרְסִין – מותר לפרוס עוֹר שֶׁל גְּדִי עַל גַּבֵּי שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל [-מיני ארונות] שֶׁאָחַז בָּהֶן אֶת הָאוּר – שאחזה בהן האש, והתועלת בפריסה זו הוא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחָרֵךְ – לפי שעור הגדי מונע מהאש מלהתפשט הלאה.
דין נוסף: וְעוֹשִׂין מְחִצָּה – מותר לחצוץ בפני האש בְּכָל הַכֵּלִים, בֵּין מְלֵאִים מים בֵּין רֵיקָנִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תַעֲבֹר הַדְּלֵקָה, שכשתגיע אליהם האש יתבקעו הכלים והמים שבהם יכבו את הדליקה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּכְלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים מְלֵאִין מַיִם, לְפִי שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל אֶת הָאוּר, וְהֵן מִתְבַּקְּעִין וּמְכַבִּין אֶת הַדְּלֵקָה, וסובר רבי יוסי שגרם כיבוי אסור בשבת.
משנה ו: נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת אֵין אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן אֲבָל קָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ מִפְּנֵי שֶׁשְּׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן:
משנה ו: נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת דליקה שפרצה בשבת בבית ישראל, אֵין אוֹמְרִים לוֹ 'כַּבֵּה', כיון שאסור לישראל לצוות על גוי לעשות מלאכה עבורו, וְאין אומרים לו 'אַל תְּכַבֶּה', מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן – אין הישראל מצווה על שביתת הגוי בשבת, וכיון שעושה את המלאכה מרצונו, שלא מחמת ציווי ישראל, אין בכך איסור, הגם שהישראל נהנה מכך, כיון שעושה זאת לצורך עצמו, שיודע שיקבל שכר על כך. אֲבָל ישראל קָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת בשבת, ועושה זאת כיון שהוא יודע שאביו רוצה בכך, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אלא מונעים אותו מכך, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן – כיון שישראל מצווים על שביתת הקטנים שבהם.