מסכת שבת, פרק יד, משניות ב-ג

משנה ב: אֵין עוֹשִׂין הִילְמִי בַּשַּׁבָּת אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא אֶת מֵי הַמֶּלַח וְטוֹבֵל בָּהֶן פִּתּוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וַהֲלוֹא הוּא הִילְמִי בֵּין מְרֻבֶּה וּבֵין מוּעָט וְאֵילוּ הֵן מֵי מֶלַח הַמֻּתָּרִין נוֹתֵן שֶׁמֶן בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הַמֶּלַח:
משנה ב: אֵין עוֹשִׂין הִילְמִי בַּשַּׁבָּת – אין משתמשים בשבת בתערובת גדולה של מי מלח כדי לכבוש ירקות, כיון שאסור מדרבנן לכבוש ירקות בשבת [כיון שמלאכה זו דומה ל'מעבד', שמולח את העור כדי להכשירו למלאכה], אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא אֶת מֵי הַמֶּלַח, והיינו תערובת מועטה של מי מלח, לצורך אותה סעודה, וְטוֹבֵל בָּהֶן פִּתּוֹ, וְכן נוֹתֵן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלוֹא הוּא הִילְמִי, בֵּין מְרֻבֶּה וּבֵין מוּעָט, ומה החילוק בין כמות מועטה לבין כמות גדולה, וכשם שאסרנו את הכנת ה'הילמי', כך יש לאסור את השימוש במי מלח מועטים. ממשיך רבי יוסי ואומר, וְאֵילוּ הֵן מֵי מֶלַח הַמֻּתָּרִין, באופן שנוֹתֵן שֶׁמֶן בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ הַמַּיִם, קודם שנותן לתוכם את המלח, אוֹ שנותן את השמן לְתוֹךְ הַמֶּלַח, קודם שעירב בהם את המים, ובאופן כזה מפיג השמן את המליחות, ואף מונע את המלח מלהתערב היטב עם המים, ואין זה דומה למעבד כלל.
משנה ג: אֵין אוֹכְלִין אֵזוֹבְיוֹן בַּשַּׁבָּת לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל בְּרִיאִים אֲבָל אוֹכֵל הוּא אֶת יוֹעֶזֶר וְשׁוֹתֶה אַבּוּבְרוֹעֶה כָּל הָאֳכָלִין אוֹכֵל אָדָם לִרְפוּאָה וְכָל הַמַּשְׁקִין שׁוֹתֶה חוּץ מִמֵּי דְקָלִים וְכוֹס עִקָּרִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן לִירוֹקָה אֲבָל שׁוֹתֶה הוּא מֵי דְקָלִים לִצְמָאוֹ וְסָךְ שֶׁמֶן עִקָּרִין שֶׁלֹּא לִרְפוּאָה:
משנה ג: מדין תורה מותר ליטול תרופות בשבת, אמנם חכמים גזרו על כך איסור [באדם בריא, שלא נפל למשכב] מחשש שיבא האדם לשחוק סממנים לצורך כך, והיא תולדת טוחן. אמנם לא אסרו זאת אלא בדבר שניכר בו שהוא ניטל לצורך רפואה:
אֵין אוֹכְלִין אֵזוֹבְיוֹן – מין אזוב שגדל בין הקוצים, וממית את התולעים שבמעיים בַּשַּׁבָּת, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל בְּרִיאִים, וניכר שאוכלו לצורך רפואה. אֲבָל אוֹכֵל הוּא אֶת יוֹעֶזֶר – מין מאכל שממית את התולעים שבכבד, וְשׁוֹתֶה אַבּוּבְרוֹעֶה – מין עץ שאין לו ענפים, ושורים אותו במים, ואותם מים מועילים למי שבלע ארס נחש. וכיון ש'יועזר' ו'אבוברועה' ראויים גם לבריאים, אין ניכר שנוטלם לצורך רפואה, ומותר לאוכלם או לשתותם בשבת.
כָּל הָאֳכָלִין, הראויים למאכל כל אדם, אוֹכֵל אָדָם בשבת אף אם כוונתו לִרְפוּאָה, וְכָל הַמַּשְׁקִין הראויים לכל אדם שׁוֹתֶה, אף אם כוונתו לרפואה, חוּץ מִמֵּי דְקָלִים – מים הנובעים ממעיין שבין שני דקלים, ומועילים לשלשל את האדם השותן, וְכוֹס עִקָּרִים – מים שנעשו על ידי שריית מים בסממנים מסויימים, שאסור לשתותן בשבת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מועילים לִירוֹקָה – לחולי 'ירקון', שאם ישתה מים אלו יתרפא [אך ייעשה עקר, ולכן מכונים 'כוס עיקרים'], וניכר ששותים אותם לרפואה, אֲבָל שׁוֹתֶה הוּא מֵי דְקָלִים לִצְמָאוֹ, וְסָךְ על גופו שֶׁמֶן עִקָּרִין, אם עושה כן שֶׁלֹּא לִרְפוּאָה.