פרק יח, משנה א: מְפַנִּין אֲפִלּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קֻפּוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים וְמִפְּנֵי בִטוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ אֲבָל לֹא אֶת הָאוֹצָר מְפַנִּין תְּרוּמָה טְהוֹרָה וּדְמַאי וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה תְרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ וְהַתֻּרְמוֹס הַיָּבֵשׁ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לָעֲנִיִּים אֲבָל לֹא אֶת הַטֶבֶל וְלֹא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְלָה תְרוּמָתוֹ וְלֹא אֶת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ וְלֹא אֶת הַלּוּף וְלֹא אֶת הַחַרְדָּל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר בַּלּוּף מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל עוֹרְבִין: משנה א: משנתנו עוסקת בטלטול דברים שאינם מוקצה, אך יש טירחה רבה בטלטולם:
מְפַנִּין – מותר לפנות ממקומם בשבת אֲפִלּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קֻפּוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה, אם זקוק האדם למקומם מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים או לסעודת מצוה, וְכן מִפְּנֵי בִטוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, שאין מקום לתלמידים לשבת וללמוד, כיון שלצורך מצוה הותרה טירחא זו, אך שלא לצורך מצוה לא התירו זאת, כיון שיש בכך טירחא יתירה, והרי זה 'עובדין דחול' [-הנהגה של יום חול]. אֲבָל אף לצורך מצוה לֹא מפנים אֶת הָאוֹצָר עד קרקעיתו, מחשש שיבא להשוות גומות.
המשנה מבארת עתה שמותר לפנות לצורך מצוה אף דברים שאינם ראויים לאכילה לכל אדם: מְפַנִּין תְּרוּמָה טְהוֹרָה, הראויה רק לכהנים, וגם ישראל רשאי לפנותה ואינה נחשבת מוקצה אצלו, וּדְמַאי, כיון שהוא ראוי לעניים, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה תְרוּמָתוֹ – שהופרשה ממנו תרומת מעשר [ומדובר בלוי שנטל מעשר ראשון קודם שהתחייבה התבואה בתרומה גדולה, ובאופן כזה אין המעשר שבידו מתחייב בתרומה גדולה, ומותר באכילה], וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, ואפילו אם נתן רק את הקרן ועדיין לא נתן את החומש. וְהַתֻּרְמוֹס הַיָּבֵשׁ, שהוא ראוי בדוחק לאכילה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לָעֲנִיִּים.
אֲבָל לֹא מפנים אֶת הַטֶבֶל, וְלֹא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא אֶת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, שכל אלו אסורים באכילה ומוקצה הם. וְלֹא אֶת הַלּוּף – מין בצל, שאינו ראוי אפילו לאכילת בהמה, וְלֹא אֶת הַחַרְדָּל, שאף הוא אינו ראוי לאכילה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר בַּלּוּף, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל עוֹרְבִין [אמנם תנא קמא אוסר במקום שאין מצויים בו עורבים].
משנה ב: חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִים אִם הִתְקִינָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה מְטַלְטְלִין אוֹתָן וְאִם לָאו אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן כּוֹפִין אֶת הַסַּל לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ וְיֵרְדוּ תַּרְנְגֹלֶת שֶׁבָּרְחָה דּוֹחִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּכָּנֵס מְדַדִּין עֲגָלִין וּסְיָחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹטֵל אַחַת וּמַנִּיחַ אֶחָת אֲבָל אִם הָיָה גוֹרֵר אָסוּר:
משנה ב: משנתנו מבארת את דינם של מאכלים הראויים לבעלי חיים, ואגב כך מביאה דינים נוספים השייכים להנהגה עם בעלי חיים בשבת:
חֲבִילֵי קַשׁ, וַחֲבִילֵי עֵצִים, וַחֲבִילֵי זְרָדִים, שמן הסתם עומדים להסקה ולא למאכל בהמה, אִם הִתְקִינָן – הזמינם וייחדם מערב שבת לְצורך מַאֲכַל בְּהֵמָה, מְטַלְטְלִין אוֹתָן בשבת. וְאִם לָאו, הרי הם מוקצה ואֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. כּוֹפִין – מותר להפוך אֶת הַסַּל לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ וְיֵרְדוּ על גביו ממקום גבוה, כעין מדרגה, ואף שבשעה שבעלי חיים מוקצה הם, ובשעה שהם עומדים על הסל – אסור הוא בטלטול, ואסור 'לבטל כלי מהיכנו', כלומר, לגרום שיהא אסור לטלטלו, מכל מקום כיון שלאחר שיירדו ממנו יהא מותר לטלטלו, מותר להניחו בפניהם.
תַּרְנְגֹלֶת שֶׁבָּרְחָה מבית האדם לרשות הרבים, אסור לטלטלה משם לתוך הבית, אלא דּוֹחִין אוֹתָהּ מאחוריה עַד שֶׁתִּכָּנֵס מעצמה. מְדַדִּין [-מסייעים בהליכתם] עֲגָלִין וּסְיָחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ, כגון שאוחזת בידיו מאחוריו שלא יפול, והוא מנענע רגליו והולך. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בביאור דברי חכמים, אֵימָתַי – באיזה אופן מותר הדבר, בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹטֵל רגל אַחַת וּמַנִּיחַ רגל אֶחָת, שאז נחשב הוא כהולך בעצמו, אֲבָל אִם הָיָה גוֹרֵר, אָסוּר, שהרי אמו היא הגוררתו ומטלטלת אותו.
