מסכת שבת, פרק כד, משנה ה

משנה ה: מְפִירִין נְדָרִים בַּשַּׁבָּת וְנִשְׁאָלִין לִדְבָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת פּוֹקְקִין אֶת הַמָּאוֹר וּמוֹדְדִין אֶת הַמַּטְלִית וְאֶת הַמִּקְוֶה וּמַעֲשֶׂה בִימֵי אָבִיו שֶׁל רַבִּי צָדוֹק וּבִימֵי אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית שֶׁפָּקְקוּ אֶת הַמָּאוֹר בְּטָפִיחַ וְקָשְׁרוּ אֶת הַמְּקֵדָּה בְגֶמִי לֵידַע אִם יֵשׁ בַּגִּיגִית פּוֹתֵחַ טֶפַח אִם לָאו וּמִדִּבְרֵיהֶן לָמַדְנוּ שֶׁפּוֹקְקִין וּמוֹדְדִין וְקוֹשְׁרִין בַּשַּׁבָּת:
יש שני דרכים בביטול נדרים, א. התרת הנדר על ידי חכם, המוצא 'פתח' לנדר, שעל דעת כן לא היה הלה נודר, ומתירו, ודבר זה יכול להיעשות אף לאחר זמן. ב. הפרת הנדר של הבת על ידי אביה, ושל האשה על ידי בעלה, והפרה זו נעשית על ידי שמגלה האב או הבעל את דעתו שאינו רוצה בקיומו של הנדר, ובתנאי שיעשה זאת באותו יום ששמע את דבר הנדר.
מְפִירִין נְדָרִים בַּשַּׁבָּת, כלומר האב מפר לבתו והבעל לאשתו, אם נודע להם הנדר ביום השבת, ואף אם אין בכך משום צורך השבת, כיון שאם לא יפירו אותו בו ביום, לא יוכלו להפירו שוב לעולם. וְנִשְׁאָלִין – מותר להשאל לחכם, שיתיר את הנדר בשבת, אך רק לִדְבָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת, אך דברים שאינם לצורך השבת, יכול להישאל עליהם לאחר השבת.
פּוֹקְקִין אֶת הַמָּאוֹר – סותמים את החלון [שדרכו נכנס אור, ולכן מכונה כאן 'מאור'] בלוח עץ או בשאר דברים שרגילים לסתום בהם [וכדעת חכמים לעיל (פרק י"ז משנה ז). וּמוֹדְדִין אֶת הַמַּטְלִית לראות אם יש בה שיעור ג' אצבעות על ג' אצבעות, שבשיעור זה היא ניטמאת ומטמאת, וְכן מודדים אֶת הַמִּקְוֶה, לידע אם יש בו שיעור ארבעים סאה. כיון שאלו הן מדידות של מצוה, ומותרות בשבת.
וּמַעֲשֶׂה בִימֵי אָבִיו שֶׁל רַבִּי צָדוֹק וּבִימֵי אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית, שֶׁפָּקְקוּ אֶת הַמָּאוֹר בְּטָפִיחַ, וְקָשְׁרוּ אֶת הַמְּקֵדָּה בְגֶמִי, לֵידַע אִם יֵשׁ בַּגִּיגִית פּוֹתֵחַ טֶפַח אִם לָאו, כלומר, היה שם מעשה בשני בתים הסמוכים זה לזה וביניהם שביל, וחלונות שני הבתים פתוחים לשביל, והדין הוא שאם השביל מקורה בגג סגור שאין בו פתח בגודל טפח, ויש מת בבית אחד, הרי הטומאה בוקעת מהחלון לשביל, וכיון שהשביל מקורה עוברת הטומאה לבית הסמוך מהחלון הפתוח לשביל. אמנם באותו מעשה היה השביל מכוסה בגיגית סדוקה, ולא ידעו אם יש באותו סדק טפח כדי שתבקע ממנו הטומאה למעלה ולא ייטמא הבית השני, או שאין בו טפח. וכיון שהיה באחד הבתים אדם העומד למות וחששו שימות בשבת וייטמא גם הבית השני, סתמו את החלון של הבית השני בכלי חרס המכונה 'טפיח' כשגבו כלפי השביל, והכלל הוא שכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו, ולכן אף אם ימות המת, ואף אם השביל נחשב כמכוסה, לא תיכנס הטומאה לבית. אך לאחר זמן במשך השבת הוצרכו לאותו כלי חרס והוציאוהו משם, ורצו למדוד עתה את אותו סדק בגיגית, האם יש בו טפח או לא, ולצורך כך נטלו כלי ששמו מקידה שהיה רוחבה טפח בדיוק, וקשרוה בגמי, והושיטוה לכיוון הגיגית כדי למדוד על ידי המקידה אם הסדק שבגיגית הוא בשיעור טפח או לא.
וּמִדִּבְרֵיהֶן לָמַדְנוּ, שֶׁפּוֹקְקִין את החלון [אפילו שלא לצורך מצוה], וּמוֹדְדִין וְקוֹשְׁרִין בַּשַּׁבָּת, כשהדבר נעשה לצורך מצוה.
הדרן עלך מסכת שבת