משנה ג: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ יוֹשְׁבִין בַּמְּדִינָה. בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה, יָשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ. מִשֶּׁיָּשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ, הִתְחִילוּ לְמַשְׁכֵּן. אֶת מִי מְמַשְׁכְּנִין, לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, אֲבָל לֹא נָשִׁים, וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים. כָּל קָטָן שֶׁהִתְחִיל אָבִיו לִשְׁקוֹל עַל יָדוֹ שׁוּב אֵינוֹ פּוֹסֵק. וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אֶת הַכֹּהֲנִים, מִפְּנֵי דַּרְכֵּי שָׁלוֹם:
משנתנו חוזרת לבאר את ענין גביית מחצית השקל, כיצד היתה נעשית:
לאחר שבאחד באדר היו מכריזים בכל הערים שיש להביא מחצית השקל, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ – באדר, שֻׁלְחָנוֹת – מחליפי כספים הָיוּ יוֹשְׁבִין בַּמְּדִינָה – בערי ישראל, כיון שהיו אנשים מביאים מטבעות שונים, ולא ידעו את השווי המדויק של מחצית השקל, והיו צריכים להחליפם במטבע של מחצית השקל. בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה באדר, שכבר התקרב זמן החיוב, יָשְׁבוּ השולחנות בַּמִּקְדָּשׁ – בירושלים. מִשֶּׁיָּשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ, והיינו מעשרים וחמשה באדר, הִתְחִילוּ שלוחי בית דין לְמַשְׁכֵּן – ליטול משכונות ממי שלא נתן את שקלו.
אֶת מִי היו מְמַשְׁכְּנִין, לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, שכולם חייבים במחצית השקל. אֲבָל לֹא היו ממשכנים נָשִׁים, כיון שנאמר 'ונתנו איש כופר נפשו', ודרשו חכמים 'איש' ולא אשה, וַעֲבָדִים כנעניים, הפטורים ממצוות שהאשה פטורה מהן, וּקְטַנִּים – שלא הגיעו לגיל עשרים. אמנם, כָּל קָטָן שֶׁהִתְחִיל אָבִיו לִשְׁקוֹל עַל יָדוֹ – עבורו, שׁוּב אֵינוֹ פּוֹסֵק – אין אביו מפסיק מלשקול, אלא ממשיך לתת עבורו מחצית השקל, עד שיגדל. וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אֶת הַכֹּהֲנִים, אף שגם הם צריכים לתת מחצית השקל, מִפְּנֵי דַּרְכֵּי שָׁלוֹם, לפי שעבודת המקדש מוטלת עליהם, סומכים עליהם שלא יעכבו את נתינת השקלים. ואף אם יעכבום, בית דין מתנים שהעבודה שהם עובדים במקדש תהיה במקום השקלים.
