משנה ז: הַשּׁוֹקֵל עַל יְדֵי עָנִי, וְעַל יְדֵי שְׁכֵנוֹ, וְעַל יְדֵי בֶּן עִירוֹ, פָטוּר. וְאִם הִלְוָם חַיָּב. הָאַחִין וְהַשֻּׁתָּפִין שֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, פְּטוּרִין מִמַּעֲשֵׂר בְּהֵמָה. וּכְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן. וְכַמָּה הוּא קָלְבּוֹן, מָעָה כֶּסֶף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חֵצִי:
אדם הַשּׁוֹקֵל – נותן מחצית השקל עַל יְדֵי – עבור עָנִי, ונותנו לו במתנה, וְכן השוקל עַל יְדֵי שְׁכֵנוֹ, וְעַל יְדֵי בֶּן עִירוֹ, כיון שנתנם עבורם במתנה [ולא בהלואה] פָטוּר מהוספת קלבון. וְאִם הִלְוָם – נתנם עבורם בהלואה, חַיָּב בקלבון, ככל אדם הנותן מחצית השקל.
המשנה מבארת עתה שיש שתי סוגי שותפות ממונית, יש שותפות של בני אדם זרים, ויש שותפות של אחים שירשו יחד את נכסי אביהם ועדיין לא התחלקו, ומבארת המשנה שיש נפקא מינה בין סוגי השותפויות לגבי מחצית השקל ולגבי מעשר בהמה.
הָאַחִין וְהַשֻּׁתָּפִין – אחים שירשו את אביהם, והתחלקו בנכסים, ואחר כך חזרו ונעשו שותפים, הרי דינם כבני אדם זרים שהשתתפו, ולכן אם הם נותנים יחד מחצית השקל, הדין הוא שֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, כמו כל שותפים, ופְּטוּרִין מִמַּעֲשֵׂר בְּהֵמָה, מאחר וחיוב הפרשת מעשר בהמה מוטל רק על אדם שיש לו בהמות לבדו, ולא על בהמות של שותפים. וּכְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, והיינו כשהם אחים שירשו את אביהם ועדיין לא חלקו בנכסים, שאין דינם כשותפים ממש, אם הם נותנים יחד מחצית השקל מנכסי הירושה, פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן, כיון שהממון נחשב כשייך עדיין לאביהם, ואב הנותן מחצית השקל עבור בניו פטור מן הקלבון.
מבררת המשנה, וְכַמָּה הוּא קָלְבּוֹן, מָעָה כֶּסֶף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חֵצִי מעה.
פרק ב, משנה א: מְצָרְפִין שְׁקָלִים לְדַרְכּוֹנוֹת מִפְּנֵי מַשּׂוֹי הַדֶּרֶךְ. כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ שׁוֹפָרוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, כָּךְ הָיוּ שׁוֹפָרוֹת בַּמְּדִינָה. בְּנֵי הָעִיר שֶׁשָּׁלִחוּ אֶת שִׁקְלֵיהֶן וְנִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבָדוּ, אִם נִתְרְמָה הַתְּרוּמָה, נִשְׁבָּעִין לַגִּזְבָּרִים. וְאִם לָאו נִשְׁבָּעִין לִבְנֵי הָעִיר, וּבְנֵי הָעִיר שׁוֹקְלִין תַּחְתֵּיהֶן. נִמְצָאוּ, אוֹ שֶׁהֶחֱזִירוּם הַגַּנָּבִים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ שְׁקָלִים, וְאֵין עוֹלִין לָהֶן לְשָׁנָה הַבָּאָה:
משנתנו מבארת את אופן הבאת מטבעות מחצית השקל ממקומות רחוקים:
בני העיר שתרמו מחצית השקל ורוצים להעלותם לירושלים, מְצָרְפִין שְׁקָלִים לְדַרְכּוֹנוֹת – מותר להם להחליף את המטבעות הרבות של מחצית השקל, במטבעות מועטות של זהב, מִפְּנֵי מַשּׂוֹי הַדֶּרֶךְ – שלא יכבד עליהם להעלות לירושלים את כל המטבעות של מחצית השקל, שהם כבדות יותר.
את מטבעות מחצית השקל היו נותנים לתוך קופה מיוחדת, הנראית כ'שופר', פתחה למעלה צר, ומתרחבת והולכת, ועשו כן כדי שיהיה קשה להוציא מתוכה את המעות, ולא יוכלו בני אדם להכניס ידיהם לקופה כאילו באו לתרום, ובאמת יטלו משם מעות. וכְּשֵׁם שֶׁהָיוּ שׁוֹפָרוֹת אלו בַּמִּקְדָּשׁ, כָּךְ הָיוּ שׁוֹפָרוֹת בַּמְּדִינָה, לתרומת מחצית השקל.
כיון שמתחילת חודש ניסן מביאים את הקרבנות מהתרומה החדשה של מחצית השקל, ויש מדינות רחוקות שתרמו מחצית השקל ועדיין לא הגיעה תרומתן לירושלים, בית דין עושים תנאי, שהקרבנות שנקנים בינתיים יהיו שייכים גם לאותם ששלחו את שקליהם ועדיין לא הגיעו לירושלים, ונמצא שהשקלים שבדרך נחשבים כשייכים להקדש. משנתנו מבארת את הדין באופן שאבדו השקלים בדרך, האם חייבים בני העיר לתרום פעם שניה:
בְּנֵי הָעִיר שֶׁשָּׁלְחוּ אֶת שִׁקְלֵיהֶן לירושלים על ידי שליחים, וּכשהיו המטבעות בדרך נִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבָדוּ, ודין השלוחים המעלים את המטבעות לירושלים כדין 'שומרי שכר', שאם הם טוענים שנגנב או אבד הפקדון חייבים להשבע על כך לבעל הפקדון, וכיון ששבועה זו צריכה להיות בפני התובע, יש לדון בפני מי צריכים להשבע, בפני התורמים ששלחום או בפני הגזברים, יש חילוק בדבר, שאִם כבר נִתְרְמָה הַתְּרוּמָה – נטלו גזברי ההקדש מעות לצורך קניית קרבנות, והקנו אותם גם עבור אלו ששלחו את שקליהם, נמצא שבני העיר כבר יצאו ידי חובתם, והגזברים הם שתובעים מהשליחים שיתנו להם את המעות, וכיון שהם טוענים שהמעות אבדו או נגנבו, נִשְׁבָּעִין השליחים לַגִּזְבָּרִים שאכן כך אירע להם, ופטורים מלשלם. וְאִם לָאו – אם עדיין לא נתרמה התרומה, והיינו כשעדיין לא הגיע ראש חדש ניסן, הרי בני העיר לא נפטרו מחובתם, ולכן נִשְׁבָּעִין השליחים לִבְנֵי הָעִיר שנגנבו המעות או אבדו, ונפטרים השליחים מלשלם, וּבְנֵי הָעִיר שׁוֹקְלִין תַּחְתֵּיהֶן – תורמים שוב מחצית השקל, ושולחים לירושלים.
אם לאחר שתרמו בני העיר שנית נִמְצָאוּ השקלים שאבדו, אוֹ שֶׁהֶחֱזִירוּם הַגַּנָּבִים שגנבום, ועתה יש כמות כפולה של שקלים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ – החדשים והישנים הם 'שְׁקָלִים' הקדושים לבית המקדש, וְאֵין עוֹלִין לָהֶן לְשָׁנָה הַבָּאָה – אין בני העיר יכולים לשמור את התרומה האחת ולשולחה לשנה הבאה, אלא הכל בא לצורך השנה הזו, ובשנה הבאה יתרמו שוב.
