משנה ז: הַשּׁוֹקֵל עַל יְדֵי עָנִי, וְעַל יְדֵי שְׁכֵנוֹ, וְעַל יְדֵי בֶּן עִירוֹ, פָטוּר. וְאִם הִלְוָם חַיָּב. הָאַחִין וְהַשֻּׁתָּפִין שֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, פְּטוּרִין מִמַּעֲשֵׂר בְּהֵמָה. וּכְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן. וְכַמָּה הוּא קָלְבּוֹן, מָעָה כֶּסֶף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חֵצִי:
אדם הַשּׁוֹקֵל – נותן מחצית השקל עַל יְדֵי – עבור עָנִי, ונותנו לו במתנה, וְכן השוקל עַל יְדֵי שְׁכֵנוֹ, וְעַל יְדֵי בֶּן עִירוֹ, כיון שנתנם עבורם במתנה [ולא בהלואה] פָטוּר מהוספת קלבון. וְאִם הִלְוָם – נתנם עבורם בהלואה, חַיָּב בקלבון, ככל אדם הנותן מחצית השקל.
המשנה מבארת עתה שיש שתי סוגי שותפות ממונית, יש שותפות של בני אדם זרים, ויש שותפות של אחים שירשו יחד את נכסי אביהם ועדיין לא התחלקו, ומבארת המשנה שיש נפקא מינה בין סוגי השותפויות לגבי מחצית השקל ולגבי מעשר בהמה.
הָאַחִין וְהַשֻּׁתָּפִין – אחים שירשו את אביהם, והתחלקו בנכסים, ואחר כך חזרו ונעשו שותפים, הרי דינם כבני אדם זרים שהשתתפו, ולכן אם הם נותנים יחד מחצית השקל, הדין הוא שֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, כמו כל שותפים, ופְּטוּרִין מִמַּעֲשֵׂר בְּהֵמָה, מאחר וחיוב הפרשת מעשר בהמה מוטל רק על אדם שיש לו בהמות לבדו, ולא על בהמות של שותפים. וּכְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, והיינו כשהם אחים שירשו את אביהם ועדיין לא חלקו בנכסים, שאין דינם כשותפים ממש, אם הם נותנים יחד מחצית השקל מנכסי הירושה, פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן, כיון שהממון נחשב כשייך עדיין לאביהם, ואב הנותן מחצית השקל עבור בניו פטור מן הקלבון.
מבררת המשנה, וְכַמָּה הוּא קָלְבּוֹן, מָעָה כֶּסֶף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חֵצִי מעה.
