משנה א: בְּאֶחָד בַּאֲדָר, מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים, וְעַל הַכִּלְאַיִם בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ קוֹרִין אֶת הַמְּגִלָּה בַּכְּרַכִּין וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת מִקְוְאוֹת הַמַּיִם, וְעוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים, וּמְצַיְּנִין אֶת הַקְּבָרוֹת וְיוֹצְאִין אַף עַל הַכִּלְאָיִם.
מסכת זו עוסקת בתרומת 'מחצית השקל' שהיו ישראל נותנים בזמן שבית המקדש קיים, לצורך קרבנות ציבור, ואגב כך מובאים בה דינים וענינים שונים השייכים לציבור.
מצוות עשה מן התורה שיביא כל אדם מישראל מחצית השקל פעם בשנה, ומכסף זה קונים את קרבנות הציבור, כגון התמידים והמוספים, כדי שלכל אחד מישראל יהיה חלק בקרבנות ציבור אלו. מראש חדש ניסן מתחילים להשתמש בתרומה החדשה, ולכן בְּאֶחָד בַּאֲדָר, שלשים יום קודם לכן, מַשְׁמִיעִין – שלוחי בית דין מכריזים בכל הערים עַל הבאת הַשְּׁקָלִים, כדי שיזכרו כולם את חובתם להביא מחצית השקל, וְכן היו מכריזים באחד באדר, שהוא זמן זריעה, עַל הַכִּלְאַיִם – מזהירים את הזורעים, שיבררו את המינים, שלא יזרעו כלאים ויצטרכו לעקור הכל.
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ – באדר, קוֹרִין אֶת הַמְּגִלָּה בַּכְּרַכִּין – בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון. וְכיון שעתידים עולי רגלים לעלות לרגל בניסן, מְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת שהתקלקלו בימות הגשמים, וְאֶת מִקְוְאוֹת הַמַּיִם, כדי שיוכלו עולי רגלים לטהר את עצמם ברגל, וְעוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים, כגון דיני ממונות, ופדיית הקדשות וכדומה, לפי שזהו סוף השנה לפי התורה, וּמְצַיְּנִין – מסמנים אֶת מקומם של הַקְּבָרוֹת על ידי שפיכת סיד מסביבם, כדי שלא ייטמאו עוברים ושבים בטעות, וְיוֹצְאִין שלוחי בית דין אַף עַל הַכִּלְאָיִם, לראות אם אכן שמעו העם את אזהרתם ונזהרו שלא לזרוע כלאיים.
משנה ב: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין לִפְנֵיהֶם מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין עַל הַדְּרָכִים, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַפְקִירִין כָּל הַשָּׂדֶה כֻּלָּהּ:
במשנה הקודמת התבאר שהיו שולחי בית דין יוצאים לבדוק שלא זרעו האנשים את שדותיהם כלאים, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בָּרִאשׁוֹנָה – בתחילה, אם מצאו שלוחי בית דין כלאים בשדה, הָיוּ עוֹקְרִין את הכלאים וּמַשְׁלִיכִין לִפְנֵיהֶם – לפני בעלי השדות, כדי שיתביישו. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, ולא רק שלא התביישו, אלא היו שמחים שמנכשים להם את השדות, ועוד, שהיו נותנים לבהמותיהם לאכול את העשבים העקורים, הָיוּ שלוחי בית דין עוֹקְרִין את הכלאיים וּמַשְׁלִיכִין עַל הַדְּרָכִים, שלא יוכלו להאכילם לבהמותיהם. אך עדיין היו הללו שמחים, שמנכשים להם את השדה, ולכן הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ שלוחי בית דין מַפְקִירִין את כָּל הַשָּׂדֶה כֻּלָּהּ:
