מסכת שקלים, פרק ד, משנה ו

משנה ו: הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן דְּבָרִים רְאוּיִין לְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, יִנָּתְנוּ לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ בֶּן עֲזַאי, אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה, אֶלָּא מַפְרִישִׁין מֵהֶן שְׂכַר הָאֻמָּנִין, וּמְחַלְּלִין אוֹתָן עַל מָעוֹת הָאֻמָּנִין, וְנוֹתְנִין אוֹתָן לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן, וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אוֹתָן מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה:
משנתנו ממשיכה לדון באופן נתינת שכר האומנים שהיו עובדים בבית המקדש:
אדם הַמַּקְדִּישׁ את נְכָסָיו לבדק הבית, וְהָיוּ בָּהֶן דְּבָרִים הרְאוּיִין לְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, כגון קטורת, אף על פי כן יִנָּתְנוּ לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן – אפשר לתת אותם לאומנים בשכרם, ויוצאים לחולין, וחוזרים וקונים אותם מהם, כמו שהתבאר במשנה הקודמת, ואף שאין דבר נכנס לרשות הקדש תמורת אותה קטורת, ניתן לחלל את ההקדש על עבודת האומנים עצמה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ בֶּן עֲזַאי, אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה – אין חילול זה שאמרת שוה לחילול האמור במשנה הקודמת, לגבי קטורת שנשארה מהשנה הקודמת, אֶלָּא יש לנהוג אף בהקדש זה כאופן האמור במשנה הקודמת, והיינו שמַפְרִישִׁין מֵהֶן – מאותם נכסים את שְׂכַר הָאֻמָּנִין, וּמְחַלְּלִין אוֹתָן – את הקטורת שהוקדשה עַל אותם מָעוֹת שהופרשו לשכר הָאֻמָּנִין, ויוצאת הקטורת לחולין תמורת אותם מעות, וְנוֹתְנִין אוֹתָן – את הקטורת וכדומה לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן, וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין [-וקונים] אוֹתָן מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה, של שנה זו, כיון שלדעת בן עזאי אי אפשר לחלל את ההקדש על מלאכה, אלא על כסף או שוה כסף בלבד.