משנה ט: אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם, מְשַׁעֲרִין אֶת הַלִּשְׁכָּה. כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו לְסַפֵּק סְלָתוֹת מֵאַרְבַּע, עָמְדוּ מִשָּׁלשׁ, יְסַפֵּק מֵאַרְבַּע. מִשָּׁלשׁ וְעָמְדוּ מֵאַרְבַּע, יְסַפֵּק מֵאַרְבַּע, שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. וְאִם הִתְלִיעָה סֹלֶת, הִתְלִיעָה לוֹ. וְאִם הֶחְמִיץ יַיִן, הֶחְמִיץ לוֹ. וְאֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת מְעוֹתָיו, עַד שֶׁיְּהֵא הַמִּזְבֵּחַ מְרַצֶּה:
בבית המקדש היה צורך תמיד בסולת ושמן למנחות, ויין לנסכים, והיו הגזברים משלמים לחנווני מעות מראש, והוא התחייב לספק סולת, שמן ויין במשך כל השנה. משנתנו מבארת כיצד היו נוהגים אם במהלך השנה התייקרו או הוזלו הסולת השמן או היין.
בתחילת השנה, בשעת הבציר והקציר, היו קובעים את המחיר של הדברים, ובנוסף לכך, אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם היו מְשַׁעֲרִין אֶת הַלִּשְׁכָּה – קובעים את ה'שער', מחיר הסלתות השמנים והיינות, שאם התייקרו בינתיים, משאירים את מחירם כפי שקבעו מתחילה, ואם הוזלו, משלמים את השער הזול, ולכן, כָּל חנווני הַמְקַבֵּל עָלָיו לְסַפֵּק סְלָתוֹת מֵאַרְבַּע – ארבע סאים בסלע, והתייקרו ועָמְדוּ מִשָּׁלשׁ – שלש סאים בסלע, אין הקדש מפסיד אלא יְסַפֵּק מֵאַרְבַּע, כפי שקבעו מתחילה. מִשָּׁלשׁ – אם היה המחיר שלש סאין בסלע, והוזלו וְעָמְדוּ מֵאַרְבַּע סאין בסלע, מרויח ההקדש, ויְסַפֵּק מֵאַרְבַּע, לפי שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה.
וְאִם הִתְלִיעָה סֹלֶת, הִתְלִיעָה לוֹ – ההפסד לחנווני, ואף שכבר משכם הגזבר לרשותו, וגם שילמו לו מעות, וְאִם הֶחְמִיץ יַיִן, הֶחְמִיץ לוֹ. וְאֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת מְעוֹתָיו – אותן מעות שקיבל בשעת הקציר והבציר, אינם נחשבים כשלו, עַד שֶׁיְּהֵא הַמִּזְבֵּחַ מְרַצֶּה, ולכן אם התליעה הסולת או החמיץ היין, חייב באחריותם.
פרק ה, משנה א: אֵלּוּ הֵן הַמְמֻנִּין שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, יוֹחָנָן בֶּן פִּנְחָס עַל הַחוֹתָמוֹת, אֲחִיָּה עַל הַנְּסָכִים, מַתִּתְיָה בֶּן שְׁמוּאֵל עַל הַפְּיָסוֹת, פְּתַחְיָה עַל הַקִּנִּין. פְּתַחְיָה, זֶה מָרְדְּכָי. לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פְּתַחְיָה. שֶׁהָיָה פּוֹתֵחַ בִּדְבָרִים וְדוֹרְשָׁן, וְיוֹדֵעַ שִׁבְעִים לָשׁוֹן. בֶּן אֲחִיָּה עַל חוֹלֵי מֵעַיִם, נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין, גְּבִינֵי כָרוֹז, בֶּן גֶּבֶר עַל נְעִילַת שְׁעָרִים, בֶּן בֵּבָי עַל הַפָּקִיעַ, בֶּן אַרְזָה עַל הַצִּלְצָל, הֻגְרַס בֶּן לֵוִי עַל הַשִּׁיר, בֵּית גַּרְמוּ עַל מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים, בֵּית אַבְטִינָס עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת, אֶלְעָזָר עַל הַפָּרוֹכוֹת, וּפִנְחָס עַל הַמַּלְבּוּשׁ:
פרק זה עוסק בענין הממונים השונים שהיו בבית המקדש:
אֵלּוּ הֵן הַמְמֻנִּין שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, והם חמשה עשר מינויים שהיו נצרכים להיות תמיד בבית המקדש, והשמות שמזכירה עתה המשנה לא היו כולם באותו דור, אלא מנתה המשנה את החסידים והכשרים ביותר שהיו בכל תפקיד, בדורות השונים: יוֹחָנָן בֶּן פִּנְחָס היה ממונה עַל הַחוֹתָמוֹת, ותפקידו יבואר להלן (מ"ג), אֲחִיָּה היה ממונה עַל הַנְּסָכִים, ותפקידו יבואר להלן (מ"ד), מַתִּתְיָה בֶּן שְׁמוּאֵל עַל הַפְּיָסוֹת – על הגורלות שהיו עושים בין הכהנים, מי יעבוד ובאיזו עבודה, כמו שהתבאר במסכת יומא, פְּתַחְיָה עַל הַקִּנִּין – קיני תורים ובני יונה שחייבים בהם זבים זבות ויולדות, והיו נותנים את המעות לקופות מיוחדות, והממונים היו קונים בהם קינים ומקריבים עבורם, והיה צריך לזה חכם גדול ובקי בהלכות אלו. מבארת המשנה, 'פְּתַחְיָה' זֶה מָרְדְּכָי היהודי, ולָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פְּתַחְיָה, שֶׁהָיָה פּוֹתֵחַ בִּדְבָרִים וְדוֹרְשָׁן, וְיוֹדֵעַ שִׁבְעִים לָשׁוֹן. בֶּן אֲחִיָּה היה ממונה עַל חוֹלֵי מֵעַיִם שבין הכהנים, לפי שהם הולכים יחפים, ולבושים בבגד אחד דק, ואוכלים את בשר הקרבנות, הם חולים במעיהם, וצריך רופא קבוע לרפאותם. נְחוּנְיָא היה חוֹפֵר שִׁיחִין – בורות מים, לצורך עולי הרגלים. גְּבִינֵי היה כָרוֹז, המכריז בכל בוקר 'עימדו כהנים לעבודתכם', והיו שומעים את קולו עד יריחו. בֶּן גֶּבֶר היה ממונה עַל נְעִילַת השְׁעָרִים במקדש. בֶּן בֵּבָי ממונה עַל הַפָּקִיעַ – על ההלקאה בשוט, שהיה עובר בלילה לבדוק אם משמרות הלויים שומרים היטב, ואם היה רואה משמרת ישינה, היה מלקה אותם. בֶּן אַרְזָה עַל הַצִּלְצָל – כלי שיר קולו גדול, וכשניגן בו התחילו הלויים כולם לנגן. הֻגְרַס בֶּן לֵוִי עַל הַשִּׁיר, שהיו הלויים שרים במקדש, וכשהתחיל לשיר היו כולם מתחילים לשיר. בֵּית גַּרְמוּ היו ממונים עַל מַעֲשֵׂה [-אפיית] לֶחֶם הַפָּנִים, שהיתה בה אומנות גדולה, לאפותה בצורה שלא תשבר ולא תתעפש. בֵּית אַבְטִינָס עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת, אֶלְעָזָר עַל הַפָּרוֹכוֹת, שהיו שלש עשרה פרוכות במקדש, והוא היה ממונה על הנשים האורגות את הפרוכות, וּפִנְחָס עַל הַמַּלְבּוּשׁ של הכהנים, להלבישם בעת העבודה, ולשמור את בגדיהם לאחר העבודה בבית המקדש.
