משנה ה: מוֹתַר הַקְּטֹרֶת מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ, מַפְרִישִׁין (מִמֶּנָּה) שְׂכַר הָאֻמָּנִין, וּמְחַלְּלִין אוֹתָהּ עַל שְׂכַר הָאֻמָּנִין, וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן, וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה. אִם בָּא הֶחָדָשׁ בִּזְמַנּוֹ, לוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה. וְאִם לָאו מִן הַיְּשָׁנָה:
משנתנו מבארת מה היו עושים עם שארית הקטורת, שהרי מצוה שתבא גם היא מהתרומה החדשה:
מוֹתַר הַקְּטֹרֶת, מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ – כיצד היו מכשירים את אותה שארית קטורת לשימוש גם בשנה הבאה. מפרטת המשנה מה היו עושים, מַפְרִישִׁין (מִמֶּנָּה) – מתרומת הלשכה, ממון לשְׂכַר הָאֻמָּנִין העושים את הקטורת, וּמְחַלְּלִין אוֹתָהּ – את שארית הקטורת עַל אותו שְׂכַר הָאֻמָּנִין, ועתה יצאה הקטורת לחולין, וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן, וְאמנם האומנים עצמם אינם משתמשים בה, אלא חוֹזְרִין גזברי ההקדש וְלוֹקְחִין [-וקונים] אוֹתָהּ מהאומנים מִכספי התְּרוּמָה החֲדָשָׁה, ונמצא איפוא שקטורת זו גם כן באה מתרומה חדשה. מוסיפה המשנה, אִם בָּא הֶחָדָשׁ בִּזְמַנּוֹ – אם תרמו את השקלים החדשים בזמן, קודם א' בניסן, היו לוֹקְחִין אוֹתָהּ – את הקטורת מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה, וכמו שהתבאר, וְאִם לָאו – אם עדיין לא תרמו את התרומה החדשה, וכבר חיללו את הקטורת על שכר האומנים, קונים מהם את הקטורת מִן הַיְּשָׁנָה – ממעות התרומה של השנה שעברה, ואם לא חיללוה כלל, מקטירים אותה בעצמה אף שהיא מהתרומה הישנה, כיון שאם אין תרומה חדשה, מקריבים מהישנה.
משנה ו: הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן דְּבָרִים רְאוּיִין לְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, יִנָּתְנוּ לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ בֶּן עֲזַאי, אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה, אֶלָּא מַפְרִישִׁין מֵהֶן שְׂכַר הָאֻמָּנִין, וּמְחַלְּלִין אוֹתָן עַל מָעוֹת הָאֻמָּנִין, וְנוֹתְנִין אוֹתָן לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן, וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אוֹתָן מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה:
משנתנו ממשיכה לדון באופן נתינת שכר האומנים שהיו עובדים בבית המקדש:
אדם הַמַּקְדִּישׁ את נְכָסָיו לבדק הבית, וְהָיוּ בָּהֶן דְּבָרִים הרְאוּיִין לְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, כגון קטורת, אף על פי כן יִנָּתְנוּ לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן – אפשר לתת אותם לאומנים בשכרם, ויוצאים לחולין, וחוזרים וקונים אותם מהם, כמו שהתבאר במשנה הקודמת, ואף שאין דבר נכנס לרשות הקדש תמורת אותה קטורת, ניתן לחלל את ההקדש על עבודת האומנים עצמה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ בֶּן עֲזַאי, אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה – אין חילול זה שאמרת שוה לחילול האמור במשנה הקודמת, לגבי קטורת שנשארה מהשנה הקודמת, אֶלָּא יש לנהוג אף בהקדש זה כאופן האמור במשנה הקודמת, והיינו שמַפְרִישִׁין מֵהֶן – מאותם נכסים את שְׂכַר הָאֻמָּנִין, וּמְחַלְּלִין אוֹתָן – את הקטורת שהוקדשה עַל אותם מָעוֹת שהופרשו לשכר הָאֻמָּנִין, ויוצאת הקטורת לחולין תמורת אותם מעות, וְנוֹתְנִין אוֹתָן – את הקטורת וכדומה לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן, וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין [-וקונים] אוֹתָן מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה, של שנה זו, כיון שלדעת בן עזאי אי אפשר לחלל את ההקדש על מלאכה, אלא על כסף או שוה כסף בלבד.
