משנה ב: מְמִירִין מִן הַבָּקָר עַל הַצֹּאן, וּמִן הַצֹּאן עַל הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים עַל הָעִזִּים, וּמִן הָעִזִּים עַל הַכְּבָשִׂים מִן הַזְּכָרִים עַל הַנְּקֵבוֹת, וּמִן הַנְּקֵבוֹת עַל הַזְּכָרִים, מִן הַתְּמִימִים עַל בַּעֲלֵי מוּמִין, וּמִבַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַתְּמִימִים שֶׁנֶּאֱמַר (שם), לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתּוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב. אֵיזֶהוּ טוֹב בְּרָע, בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָם. מְמִירִים אֶחָד בִּשְׁנַיִם, ושְׁנַיִם בְּאֶחָד, אֶחָד בְּמֵאָה, וּמֵאָה בְּאֶחָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין מְמִירִים אֶלָּא אֶחָד בְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ, מַה הוּא מְיֻחָד, אַף תְּמוּרָתוֹ מְיֻחָדֶת:
משנה ב: מְמִירִין [-שייכים דיני תמורה] גם כשממיר מִן הַבָּקָר עַל הַצֹּאן, וּמִן הַצֹּאן עַל הַבָּקָר, או מִן הַכְּבָשִׂים עַל הָעִזִּים, וּמִן הָעִזִּים עַל הַכְּבָשִׂים, מִן הַזְּכָרִים עַל הַנְּקֵבוֹת, וּמִן הַנְּקֵבוֹת עַל הַזְּכָרִים, שנאמר (ויקרא כז י) 'וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה, וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ', וכיון שכל אלו בכלל 'בהמה', נאמרו בהם דיני תמורה.
וכן שייכים דיני תמורה כאשר ממיר האדם מִן הַתְּמִימִים עַל בַּעֲלֵי מוּמִין, וּמִבַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַתְּמִימִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז י) 'לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתּוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב', ואֵיזֶהוּ 'טוֹב בְּרָע', כלומר, מתי חלה תמורה כשממיר בהמת חולין שלמה בבהמת קרבן בעלת מום, זהו בבַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָם, שבזמן הקדשתן היו שלמים, אבל אם הקדיש בהמה בעלת מום, אין שייכים בה דיני תמורה. מְמִירִים אֶחָד בִּשְׁנַיִם – שייכים דיני תמורה גם כאשר ממיר בהמה אחת של חולין בשתי בהמות של הקדש, ושְׁנַיִם בְּאֶחָד – וכן שתי בהמות של חולין בבהמה אחת של הקדש, ואפילו אֶחָד בְּמֵאָה, וּמֵאָה בְּאֶחָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, אֵין מְמִירִים אֶלָּא אֶחָד בְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז י) 'וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ', מַה הוּא מְיֻחָד, שהרי לשון 'הוא' אינה אלא אחד, אַף תְּמוּרָתוֹ מְיֻחָדֶת, שאינה אלא אחד, ולא יותר.
