משנה ב: אָמַר לָהֶם הַמְּמֻנֶּה, צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה. אִם הִגִּיעַ, הָרוֹאֶה אוֹמֵר, בַרְקַאי. מַתְיָא בֶן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר, הֵאִיר פְּנֵי כָל הַמִּזְרָח. עַד שֶׁהוּא בְחֶבְרוֹן, וְהוּא אוֹמֵר, הֵין:
משנה ב: אָמַר לָהֶם הַמְּמֻנֶּה, צְאוּ מלשכת הגזית, ששם היה הפייס, וּרְאוּ אִם עלה השחר והִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה של קרבן התמיד. אִם הִגִּיעַ, הָרוֹאֶה אוֹמֵר, בַרְקַאי – הבריק אור השחר. מַתְיָא בֶן שְׁמוּאֵל, שהיה ה'ממונה' בבית המקדש, היה אוֹמֵר לכהנים שילכו לראות האם הֵאִיר פְּנֵי כָל הַמִּזְרָח, עַד שֶׁהוּא [-האור] בְחֶבְרוֹן, וְהוּא – הכהן הרואה, אוֹמֵר, הֵין – הגיע האור אפילו לחברון, והטעם לכך, כיון שלפעמים היה אור הלבנה מטעה את הכהנים ונראה כאילו עלה השחר, ושחיטת הקרבן בלילה פסולה, ולכן היה מברר שהגיע האור לדרגה שלא ניתן לטעות בה, ובודאי האיר היום [והיה שואל דוקא על חברון, כדי להזכיר את זכות האבות הקבורים שם].
