פרק ב, משנה א: סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד, מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר וְנוֹתְנִין אֵפֶר מַקְלֶה עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. הַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין, אַחֵינוּ, לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה, וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם, אֶלָּא, וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה. וּבַקַּבָּלָה הוּא אוֹמֵר, וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם:
התבאר בפרק הקודם מתי מתענים על מניעת גשמים, עתה מבארת המשנה כיצד נוהגים באותן שבע תעניות אחרונות שהוזכרו לעיל: סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד, מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה – הארון שספר התורה מונח בו, כאומרים, כלי צנוע היה לנו, ובעוונותינו נתבזה לצאת לחוץ, ומוציאים אותו לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, כאומרים, צעקנו בצינעא בבית הכנסת, ולא נענינו, נבזה עצמינו בפרהסיא, ברחוב העיר, וְנוֹתְנִין אֵפֶר מַקְלֶה – אפר שריפה, להזכיר עקידתו של יצחק אבינו, עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה, וְכן מניחים אפר מקלה בְּרֹאשׁ הַנָּשִׂיא וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, אך הם עצמם אינם מניחים לעצמם, לפי שיש יותר בושה בכך שאחרים מניחים להם אפר בראשם, מאשר שיתנו על עצמם, וּשאר הציבור, כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ של עצמו אפר מקלה. והַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן – שבציבור אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין – דברים שכובשים ליבו של אדם להחזירו למוטב, וכך אומרים להם, אַחֵינוּ, לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה 'וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם', אֶלָּא נאמר 'וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה', ללמד שאין העיקר הוא השק והתענית, אלא העיקר הוא תיקון המעשים. וּבַקַּבָּלָה – בדברי הנביאים הוּא אוֹמֵר, 'וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם':
