משנה ו: חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֶּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה:
חֲמִשָּׁה דְבָרִים רעים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָׁה אחרים אירעו בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, א. נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת על ידי משה רבינו, כשראה את העגל שעשו ישראל. ב. וּבָטַל קרבן הַתָּמִיד בזמן המצור על ירושלים, שלא היו להם כבשים להקריב [יש אומרים שהיה זה בבית המקדש הראשון, ויש אומרים שהיה זה בבית שני]. ג. וְהָבְקְעָה הָעִיר ירושלים, בזמן חורבן בית המקדש השני. ד. וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה. ה. וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל, יש אומרים שהכוונה למנשה מלך יהודה, שהעמיד צלם בבית המקדש הראשון, ויש אומרים שהכוונה לאפוסטמוס, והיה זה בבית המקדש השני. ואלו חמשה דברים שאירעו בְּתִשְׁעָה בְאָב, א. נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שהיו במדבר, וחטאו בחטא המרגלים, שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ. ב-ג. וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה – בית המקדש הראשון ובית המקדש השני, נחרבו. ד. וְנִלְכְּדָה העיר בֶּיתָר, שהיתה עיר גדולה מאד עם אלפים ורבבות מישראל. ה. וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר ירושלים. וכבר מִשֶּׁנִּכְנַס חודש אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה.
משנה ז: שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ, אָסוּר מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס, וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. עֶרֶב תִּשְׁעָה בְאָב לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, לֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יָיִן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יְשַׁנֶּה. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בִּכְפִיַּת הַמִּטָּה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ – שבוע שחל בו תשעה באב, אָסוּר מִלְּסַפֵּר – להסתפר, וּמִלְּכַבֵּס, ואפילו לכבס ולהניח כדי להשתמש אחרי תשעה באב, אסור, מפני שמסיח דעתו מהאבילות על החורבן. וּבזמן שקידשו על פי הראיה, והיה תשעה באב יכול לחול ביום שישי, בַּחֲמִישִׁי מֻתָּרִין להסתפר ולכבס, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. עֶרֶב תִּשְׁעָה בְאָב, לאחר חצות היום, ובסעודה המפסקת, לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, וכן לֹא יֹאכַל בָּשָׂר, וְלֹא יִשְׁתֶּה יָיִן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, די בכך שיְשַׁנֶּה מהרגלו, שאם היה רגיל לאכול שני תבשילין של בשר, יאכל אחד. ואם היה רגיל לשתות שתי כוסות של יין, ישתה רק אחת. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בִּכְפִיַּת הַמִּטָּה – הפיכת המיטה, כדרך האבלים בזמנם, שהיו הופכים את המיטות, ויושבים על הקרקע, וסובר רבי יהודה שאף בתשעה באב יש לנהוג כן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים – לא הסכימו חכמים לדבריו, אלא סוברים הם שאין צורך בכפיית המטה בתשעה באב.
