משנה ה: זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם, תִּשְׁעָה. בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּנֵי אָרַח בֶּן יְהוּדָה. בְּעֶשְׂרִים בְּתַמּוּז, בְּנֵי דָוִד בֶּן יְהוּדָה. בַּחֲמִשָּׁהּ בְאָב, בְּנֵי פַרְעשׁ בֶּן יְהוּדָה. בְּשִׁבְעָה בוֹ, בְּנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב. בַּעֲשָׂרָהּ בוֹ, בְּנֵי סְנָאָה בֶן בִּנְיָמִין. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, בְּנֵי זַתּוּא בֶן יְהוּדָה, וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְכָל מִי שֶׁטָּעָה בְשִׁבְטוֹ, וּבְנֵי גוֹנְבֵי עֱלִי בְּנֵי קוֹצְעֵי קְצִיעוֹת. בְּעֶשְׂרִים בּוֹ, בְּנֵי פַחַת מוֹאָב בֶּן יְהוּדָה. בְּעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל, בְּנֵי עָדִין בֶּן יְהוּדָה. בְּאֶחָד בְּטֵבֵת שָׁבוּ בְנֵי פַרְעשׁ שְׁנִיָּה. בְּאֶחָד בְּטֵבֵת לֹא הָיָה בוֹ מַעֲמָד, שֶׁהָיָה בוֹ הַלֵּל וְקָרְבַּן מוּסָף וְקֻרְבַּן עֵצִים:
כשעלו ישראל מבבל ובנו את בית המקדש השני, לא מצאו עצים בלשכת העצים, ועמדו משפחות מסוימות והתנדבו לתת עצים. והנביאים שהיו עמהם התנו שיהיה למשפחות אלו זמן קבוע להביא עצים למקדש, ואפילו אם הלשכה מלאה עצים ואין צורך בנדבתם. ואותה משפחה עושה באותו יום 'יום טוב', ומביאה קרבן נדבה, והוא נקרא קרבן עצים. משנתנו מפרטת מי הם המשפחות הללו, ומתי הוא זמנה של כל משפחה.
זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם, תִּשְׁעָה – בתשעה זמנים היו משפחות אלו מביאות עצים, ואלו הם, בְּאֶחָד בְּנִיסָן, משפחת בְּנֵי אָרַח בֶּן יְהוּדָה. בְּעֶשְׂרִים בְּתַמּוּז, בְּנֵי דָוִד בֶּן יְהוּדָה. בַּחֲמִשָּׁהּ בְאָב, בְּנֵי פַרְעשׁ בֶּן יְהוּדָה. בְּשִׁבְעָה בוֹ [-באב] בְּנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב. בַּעֲשָׂרָהּ בוֹ, בְּנֵי סְנָאָה בֶן בִּנְיָמִין. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, בְּנֵי זַתּוּא בֶן יְהוּדָה, וְעִמָּהֶם היו מביאים כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְכָל מִי שֶׁטָּעָה בְשִׁבְטוֹ – שאינו יודע לאיזה שבט הוא שייך, וּבְנֵי גוֹנְבֵי עֱלִי בְּנֵי קוֹצְעֵי קְצִיעוֹת – משפחות כשרות שהיו עולות להביא ביכורים בזמן שירבעם בן נבט הניח שומרים שלא יעלו לבית המקדש, על ידי שהיו מכסים את סלי הביכורים ב'קציעות', תאנים יבשות, וכן היו נוטלים עֱלִי על כתפיהם, ואומרים שהם הולכים להכין דבילות בעֱלִי שעל כתפיהם. והיו מכונים 'בני גונבי עלי בני קוצעי קציעות' על שם שהיו גונבים את ליבם של השומרים בעלי ובקציעות הללו. בְּעֶשְׂרִים בּוֹ, היו מביאים את העצים בְּנֵי פַחַת מוֹאָב בֶּן יְהוּדָה. בְּעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל, בְּנֵי עָדִין בֶּן יְהוּדָה. בְּאֶחָד בְּטֵבֵת שָׁבוּ בְנֵי פַרְעשׁ להביא פעם שְׁנִיָּה, אחר שכבר הביאו בחמשה עשר באב.
בְּאֶחָד בְּטֵבֵת לֹא הָיָה בוֹ 'מַעֲמָד', לפי שֶׁהָיָה בוֹ הַלֵּל – שהוא חל תמיד בחנוכה, שאומרים בו הלל שלם, והלל שלם דוחה מעמד, כמו שהתבאר לעיל, וְקָרְבַּן מוּסָף, לפי שהוא ראש חודש, וְקֻרְבַּן עֵצִים, כמו שהתבאר במשנתנו שזהו זמנם של בני פרעש, וקרבנות אלו דוחים את המעמד של מוסף מנחה ונעילה. [אבל בראש חדש ניסן, אף שיש בו הלל, ומוסף וקרבן עצים, יש בו מעמד בשחרית, כיון שהלל של ראש חדש, שהוא מנהג ונאמר בדילוג, אינו דוחה מעמד, ורק הלל של חנוכה, שהוא חיוב גמור ונאמר בשלמותו, דוחה מעמד].
