משנה ט: וְתוֹרְמִין שֶׁמֶן עַל זֵיתִים הַנִּכְבָּשִׁים, וְיַיִן עַל עֲנָבִים לַעֲשׂוֹתָם צִמּוּקִים. הֲרֵי שֶׁתָּרַם שֶׁמֶן עַל זֵיתִים לַאֲכִילָה, וְזֵיתִים עַל זֵיתִים לַאֲכִילָה, וְיַיִן עַל עֲנָבִים לַאֲכִילָה, וָעֲנָבִים עַל עֲנָבִים לַאֲכִילָה, וְנִמְלַךְ לְדָרְכָן, אֵינוֹ צָרִיךְ לִתְרֹם:
משנה ט: התבאר במשנה הקודמת שאין לתרום שמן על זיתים הנכתשין, והיינו כיון שעדיין לא נגמרה מלאכתם, שהרי הם עומדים לכך שיוציאו מהם את השמן, ומשנתנו מבארת מתי נחשב שנגמרה מלאכתם של הזיתים או הענבים וניתן להפריש שמן או יין עליהם. וְתוֹרְמִין שֶׁמֶן עַל זֵיתִים הַנִּכְבָּשִׁים בחומץ או ביין כדי לקיימם, כיון שהם עומדים להשאר כך ונגמרה מלאכתם, וְתורמים יַיִן עַל עֲנָבִים העומדים לַעֲשׂוֹתָם צִמּוּקִים. הֲרֵי שֶׁתָּרַם שֶׁמֶן עַל זֵיתִים העומדים לַאֲכִילָה, וְכן אם תרם זֵיתִים עַל זֵיתִים העומדים לַאֲכִילָה, וְכן אם תרם יַיִן עַל עֲנָבִים העומדים לַאֲכִילָה, וָעֲנָבִים עַל עֲנָבִים לַאֲכִילָה, שבכל אלו היתה התרומה כדין, כיון שבאותו זמן היו עומדים לאכילה, וְנִמְלַךְ לְדָרְכָן – ולאחר זמן נמלך בדעתו והחליט לדורכם ולהוציא מהם את השמן או את היין, אֵינוֹ צָרִיךְ לחזור ולִתְרֹם.
