משנה ב: אֵין תּוֹרְמִין מִן הַטָּמֵא עַל הַטָּהוֹר. וְאִם תָּרַם, שׁוֹגֵג, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וּמֵזִיד, לֹא עָשָׂה כְלוּם. וְכֵן בֶּן לֵוִי שֶׁהָיָה לוֹ מַעֲשֵׂר טֶבֶל, הָיָה מַפְרִישׁ עָלָיו וְהוֹלֵךְ, שׁוֹגֵג, מַה שֶׁעָשָׂה, עָשׂוּי, מֵזִיד, לֹא עָשָׂה כְלוּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה יוֹדֵעַ בּוֹ בַּתְּחִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שׁוֹגֵג, לֹא עָשָׂה כְלוּם:
משנה ב: אֵין תּוֹרְמִין מִן הַטָּמֵא עַל הַטָּהוֹר, כיון שגורם בכך הפסד לכהן, שנותן לו תרומה טמאה, שאינה ראויה לו אלא בימי טומאתו, וְאִם עבר ותָּרַם, אם עשה כן בשׁוֹגֵג, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְאם עשה כן במֵזִיד, לֹא עָשָׂה כְלוּם [אמנם דין זה הוא רק באופן שהתחייבו הפירות בתרומות ומעשרות ואחר כך נטמאו, שאז מהתורה זו תרומה גמורה, וחכמים אמרו שלא יתרום כדי שלא יגרום הפסד לכהן. אבל אם נטמאו תחילה ומעולם לא היו חייבים בתרומות ומעשרות בזמן טהרתם, הרי מהתורה אין תרומתו תרומה, ואפילו בשוגג].
וְכֵן בֶּן לֵוִי שֶׁהָיָה לוֹ מַעֲשֵׂר טֶבֶל, והיינו מעשר שלא הופרשה ממנו תרומת מעשר, שהוא אסור באכילה, הָיָה מַפְרִישׁ עָלָיו וְהוֹלֵךְ – והיה בכל פעם ופעם מפריש ממנו על שאר הפירות שיש לו, ונמצא שהפריש תרומת מעשר מפירות שהם עצמם אסורים באכילה ולא הופרשה מהם תרומת מעשר, אם עשה כן בשׁוֹגֵג, מַה שֶׁעָשָׂה, עָשׂוּי. ואם עשה כן במֵזִיד, לֹא עָשָׂה כְלוּם.
רַבִּי יְהוּדָה חולק על שני האופנים הללו ואוֹמֵר, לא רק במזיד ממש אין תרומתו תרומה, אלא אִם הָיָה יוֹדֵעַ בּוֹ בַּתְּחִלָּה שהוא טמא או שהוא טבל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שׁוֹגֵג, כיון שכעת שכח זאת, הרי זה שוגג קרוב למזיד, ולֹא עָשָׂה כְלוּם:
