פרק ג, משנה א: הַתּוֹרֵם קִשּׁוּת וְנִמְצֵאת מָרָה, אֲבַטִּיחַ וְנִמְצָא סָרוּחַ, תְּרוּמָה, וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם. הַתּוֹרֵם חָבִית שֶׁל יַיִן וְנִמְצֵאת שֶׁל חֹמֶץ, אִם יָדוּעַ שֶׁהָיְתָה שֶׁל חֹמֶץ עַד שֶׁלֹּא תְרָמָהּ, אֵינָה תְרוּמָה. אִם מִשֶּׁתְּרָמָהּ הֶחֱמִיצָה, הֲרֵי זוֹ תְרוּמָה. אִם סָפֵק, תְּרוּמָה, וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם. הָרִאשׁוֹנָה, אֵינָהּ מְדַמַּעַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ חֹמֶשׁ. וְכֵן הַשְּׁנִיָּה:
פרק ג, משנה א: הַתּוֹרֵם קִשּׁוּת, וְנִמְצֵאת לאחר מכן שהיא מָרָה, או שתרם אֲבַטִּיחַ וְנִמְצָא סָרוּחַ, הרי זו תְּרוּמָה, כיון שאף התורם מהרע על היפה תרומתו תרומה, וּמכל מקום מדרבנן יַחֲזֹר וְיִתְרֹם, ואף שהיה שוגג בכך, מכל מקום זהו שוגג קרוב למזיד, שהיה לו לטעום תחילה ולראות אם אין הקישות מרה, ואין האבטיח סרוח [ואף שאסור לאכול טבל, ואף לא לטעום, כיון שתרומת ירק היא מדרבנן, היה יכול לטעום].
הַתּוֹרֵם חָבִית שֶׁל יַיִן על שאר היין שברשותו, וְנִמְצֵאת אותה חבית שתרם שהיא שֶׁל חֹמֶץ, והרי חומץ ויין הם שני מינים שונים, ואי אפשר לתרום חומץ על יין, אִם יָדוּעַ שֶׁהָיְתָה שֶׁל חֹמֶץ עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]תְרָמָהּ, אֵינָה תְרוּמָה. ואִם ידוע שרק מִשֶּׁתְּרָמָהּ [-לאחר שתרמה] הֶחֱמִיצָה, הֲרֵי זוֹ תְרוּמָה, שהרי בזמן התרומה היתה של יין. ואִם סָפֵק, הרי זו תְּרוּמָה, וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם פעם נוספת. ונותן את שתי התרומות לכהן, אמנם כיון שרק אחת מהתרומות היא התרומה האמיתית, צריך הכהן לתת לו את דמי אחת מהן, וכיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה נותן לו את דמי הראשונה, שהיא גדולה יותר [שהרי התרומה השניה הופרשה רק ממה שנשאר לאחר שהופרשה התרומה הראשונה].
התרומה הָרִאשׁוֹנָה, אֵינָהּ מְדַמַּעַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ – אם התערבה בחולין, אפילו פחות ממאה, אינה אוסרת את כולם כפי שאוסרת תרומה רגילה שהתערבה בפחות ממאה חולין, כיון שדין זה שתרומה אוסרת את תערובתה בפחות ממאה הוא מדרבנן, ובמקום ספק מקילים, והיא בטלה ברוב, וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ חֹמֶשׁ – זר האוכלה בשגגה אינו חייב להוסיף חומש כפי שחייב האוכל תרומה ודאית, וְכֵן הַשְּׁנִיָּה, כיון שכל אחת מהן היא ספק תרומה.
